חידת מותי בעין ארכיאולוגית

לפני שבוע ביקרתי אצל חברה שלי שעובדת בסניף של סטימצקי בגן העיר. חברתי היא מוכרת מצוינת שקוראת את הספרים שהיא נוהגת להמליץ עליהם לקהל הקונים. חוץ מזה היא גם ארכיאולוגית ועורכת מאמרים מדעיים עבור מחלקת הפרסומים של רשות העתיקות. כשהיא שאלה אותי אם אני רוצה לקרא ספר על גיבור שעוסק בארכיאולוגיה למרות שהוא לא מבין בזה כלום –  מיד קפצתי על המציאה. זה תמיד כיף לקרא ספרים כאלה, אני רואה בזה סוג של נחמה פורתא או צדק פואטי. וכך קיבלתי ממנה עותק חינמי של ספרו האחרון של אמנון ז'קונט חידת מותי שבזכותו התפנתי מהספרים העגמומיים והרצינייים שלרוב נערמים בצדי מיטתי.
 
תמצית הסיפור (זהירות ספויילרים!)
גיבור ספרו האחרון של ז'קונט ("היסטוריון ומבחירי סופרי המתח בישראל") הוא גדעון לוריא, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ת"א שאשתו מתה בתאונת דרכים מצערת לפני שלוש שנים. לוריא מגדל בת יחידה מתבגרת שכמו יצאה הישר מהגיהינום: קלפטומנית, שקרנית פתולוגית, מהמרת כפייתית באתרי הימורים באינטרנט שגרמה לו לחוב מצטבר של 80,000 ₪ ויותר. ורדה יש לי בעיה.
מעבר לזוטות אלה יש לפרופסור לוריא עוד כמה בעיות. למשל, חמותו לא סובלת אותו והיא רוצה להעיף אותו מהדירה שהיא הורישה לבתה ז"ל. יש לו רומן עם רותי אישה בסוף שנות הארבעים לחייה, מנהלת הספריה לכתבי יד  באוניברסיטה, שלמרות מאמציה הרבים לא ממש מצליחה "לעשות לו את זה". אבל מה, יום אחד היא מביאה לו תבליט של עשתורת מחוררת ששימשה לניבוי  בעזרת משב רוח (?!?) ובמרכזה ממש על הפופיק, הוסתר לו קלף מגולגל עם כתב חידה שנכתב בידי גדליהו בן אחיקם. רותי משכנעת אותו שהוא חייב לפענח את צפונות הגוויל  שאמור להוביל אל מטמון החושן – התכשיט שענד הכהן הגדול  כדי לקבץ את העם ולנבא נבואות.

בטרם נפלה עליו המציאה, פרופ' לוריא חיי חיים משמימים למדי. הוא קיבל משכורת מהאוניברסיטה מבלי שנדרש לעשות שום דבר  מיוחד, גם לא ללמד וזאת משום שהדיקן התחשב במצבו המעורער. זאת ועוד. פרופ' לוריא חסר המעוף אינו מסוגל לפתור את כתב החידה בעצמו ולכן הוא נדרש לקבוצת סטודנטים מבריקים אחד-אחד שאמורים לסייע  לו בפענוח הציונים ולהצטרף אליו בשעות בלתי שגרתיות במשימות נועזות עמוק בעורף האויב בעיר הקודש ירושלים.
ומי בחבורה הנועזת? בחורה אנורקטית-נירוטית- שמכורה לסמים קשים, בן מפונק של איש עסקים שמתעניין רק בעשיית רווחים, בחור ערבי שעובד אצל הדוד שלו בחנות לחומרי בניין וגם עו"ד יפיפייה ומצליחה במגדל זכוכית שמאסה בחייה המשמימים עם לקוחותיה המעונבים ועם החבר ההייטקי-החסון שלה. אותה עו"ד  היא האחראית לנופך הארוטי המתבקש בעלילה הסבוכה ממילא. כבר אמרנו, ורדה יש לי בעיה.
   
 
העלילה
בפתיח הספר נכתב שחלק מהדמויות והמאורעות התרחשו במציאות וחלק אחר לא התרחש מעולם, אך הם אינם מופרכים לגמרי. אני דווקא חושבת שיש יותר מופרכות מעובדות, אבל זה עניין של פרשנות. כשהתחלתי לקרא החלטתי לסמן קיפול קטן בפינת כל דף שמכיל מידע שאינו מתקבל על הדעת לפי דעתי לפחות. עכשיו אני תוהה איך אוכל להשיב את הספר בחזרה, כי הוא נראה כאילו עבר עליו מכבש.  
לא פחות מ- 17 (!!) אנשים מופיעים בדף התודות בסוף הספר, כולם סייעו לסופר לאסוף, לגבש ולמיין את החומר ההיסטורי וגם "לתקן טעויות כבדות וקלות במבנה, במרקם ובעיצוב העלילה". אולי הם עשו עבודה טובה, כי אין לי מושג איך נראה כתב היד קודם, אבל מה שבטוח שיש לנו די והותר חורים בעלילה שהופכים את הקריאה לחוויה מבדרת מאד למי שיש לו אפילו רקע בסיסי ביותר בארכיאולוגיה, היסטוריה או מקרא.  ורק כדי להוכיח שלא מדובר בטרחנות בלבד, אביא להלן כמה דוגמאות:
 
סיבה ומסובב (א)  

הספר פותח בתיאור של ליל אפוף מסתורין באתר חפירות במדבר ובו פרופסור לארכיאולוגיה חסר שם ותלמידה צעירה שמתערבבים זה עם זה בשק שינה אחד (מוטיב חביב כנראה על הסופר). אחרי שעשו את מה שעשו, הם מתגנבים למערה בפאתי האתר כדי לגנוב משם תבליט עשתורת שהתגלה באותו בוקר בהסתר. ובכן מדוע שארכיאולוג בעל שם יסתכן ויגנוב ממצאים מהאתר שלו-עצמו? אלמנטרי ווטסון, הוא פשוט צריך כסף בשביל להתגרש מאשתו ולתחזק את המאהבת.         

 

סיבה והמסובב (ב) 

מטרת הגוויל והצופן שבו הוא להגיע למטמון החושן. ומדוע כולם עושים מאמצים  כבירים כדי למנוע מפרופ' לוריא לפענח אותו או להבדיל, לסייע לו בכל דרך? משום שמי שיחזיק בחושן בעתיד יזכה בכוח אדיר: "הימין ילחץ להתחיל במבצע חיפושים כדי למצוא את החפץ שמוכיח את הקשר בין עם ישראל ומולדתו הנצחית והעולם המוסלמי יתקומם בדיוק מאותה סיבה" (ע' 65),  או גרוע מכך: "הוא יוכל להצהיר שאלוהים הורה לשלוח מטוסים להפציץ את טהרן או לכבוש את לבנון, או להשתלט על עזה מחדש" (ע' 76). פורענויות גדולות ונוראות שכידוע, גם בלי החושן, נדמה לי שהגענו לשם יותר מפעם אחת.      

 

מי נתן לך רישיון? (א)

אחד הדברים המעיקים בג'אנר הרומן ההיסטורי הוא הצורך בהנחלת ידע בסיסי הכרחי לקהל הקוראים שנדרשים להבין את פרטי התקופה ואת הלך המחשבה של הדמויות שפעלו במציאות שונה  ולא תמיד מוכרת. אחת השיטות  הרווחות היא להנחיל את הידע באמצעות תלמיד ומורה. האב וילאם בשם הורד של אומברטו אקו למשל, מגלה לפרח הכמורה הצעיר אדסו את ידיעותיו הרבות אגב שיטוט בתוככי המנזר שבו הם שוהים כדי לרמוז לו וגם לנו הקוראים, שיש להם הרבה מה להסתיר. כדי שהתבנית מורה/ תלמיד תראה  אמינה, יש צורך במורה חכם ומנוסה ובתלמיד צעיר צמא לידע. כפי שנרמז לעיל, פרופ' לוריא הוא ביש-גדא גמור שרחוק מלהיות חכם הדור. חבורת  תלמידיו גם היא לא הכי מוצלחת בעיקר משום שחבריה שקועים בבעיות הרבה יותר רציניות מפענוח הקלף. לפעמים תבנית המורה/ תלמיד גולשת במקומות נוספים בספר ללא שום פשר או צורך. כמו בשיחה בין הפרופסור לבין רותי הספרנית: "האותיות בגוויל מוזרות כל כך, זה חלק מהצופן?" והוא עונה לה בתשובה: "לא, אלה פשוט אותיות עבריות קדומות שהיו נהוגות בימי בית ראשון" (ע' 37). ואני רוצה לדעת מי נתן לה תואר ראשון בארכיאולוגיה, וחמור מכך משרה תקנית של מנהלת הספרייה לכתבי יד באוניברסיטה, עם כאלה חורים בהשכלה.  

 

איך מזהים אם חפץ מזויף?

אליבא דלוריא אם מוצאים חפץ עתיק שדומה לחפץ מקורי שכבר התגלה בעבר, סימן שהוא לגמרי מזויף. אם מוצאים ממצא ממש-ממש משונה, שלא מתקבל על הדעת  בצורתו ובתוכנו – סימן שהוא מקורי לגמרי (עמ' 221). כי זייפנים כידוע עושים רק חפצים הגיוניים שדומים לממצאים שהתגלו במקומות אחרים וגם מאות שנים של חפירות על פני כל פינה נדחת ברחבי הגלובוס, לא ספקו די ממצאים להשוואה של כל בדל ממצא חדש. ועל יש לומר הפוך גוטה, הפוך.

 

חבלה לשמה

אחד הדברים הראשונים שפרופ' לוריא עושה כשהוא מקבל לידיו את הקלף הוא לפגוע בו באופן אכזרי ובלתי הפיך ולהלן התיאור המדויק (עמ' 41): "גדעון ליווה אותו אל הדלת. אחר-כך התעכב ליד מכונת הלמינציה וסגר את הגוויל בין שתי שכבות של פלסטיק". ככה פשוט, ככה אכזרי. הלכו הבדיקות הכימיות במעבדה לצורך תיארוך בפחמן 14, הלכו הבדיקות האורגניות לחקר סוג הקלף ומרכיבי הדיו  והלכה חתימת ידו הייחודית של הכותב. בגלל מכונת הלמינציה אחת ואידיוט גמור.

 

מי נתן לך רישיון (ב)?

פרופ' לוריא לא סגור על עצמו כנראה, ולכן לא ברור אם הוא היסטוריון שחוטא בארכיאולוגיה או להיפך, ארכיאולוג  שחוטא בהיסטוריה (והדגש פה הוא על החוטא). בעמ' 38 למשל, הוא אומר שחפירה היא בניגוד לחוק שלא כמו התחקות אחר רמזים במסמך היסטורי. והנה לאורך כל העלילה הוא מתנהג כמו גרסה ישראלית-פתטית במיוחד של אינדיאנה ג'ונס, רק עם כרס וקרחת. למשל, הוא מתגנב לנקבת השילוח עם העו"ד היפיפייה בלילה חורפי קר מצוייד בבגד ים סקסי ווואזלין (!!) כסגולה והגנה מפני קור המים. אחר כך הוא כמעט טובע שם למרות שבימיה הטובים גובה המים  בנקבה מגיעים ל- 90 ס"מ. אחר כך הוא מגלה בה פתח של מנהרה נסתרת עם כתובות שאיכשהו בדרך פלא, נעלמה עד היום מעיני כל מי שעבר שם לפני.

לוריא בודק את תווי ירושלים במאה השישית לפני הספירה בעזרת מפות מהארכיון שמצא בעירייה, או אגב חיפוש מאומץ בגוגל (239). וחמור מכל בעיני – הוא מכריז על חפירות פיראטיות בחסות עצמו פעם עם אברכים חרדיים שלהוטים לאמת את דבר התורה (ממש כך) ופעם עם טרקטוריסט אימתני בעל מקדח הידראולי שמנפץ את הסלעים באמצע אתר עתיקות הנושק להר הבית. למה? ככה. ומה עושים הארכיאולוגים המקצועיים בזמן שפרופ' לוריא מנצח על מפעל ההרס הזה? עומדים בצד בשקט-בשקט לבושים בחליפות (ממש כך), וממתינים בסבלנות להוראותיו (ע' 319).      

 

עוד כמה נפילות קטנות וקטנוניות

* "אגף העתיקות" (ע' 238) נסגר בסוף שנות ה-80 וכיום מי שמופקד על עתיקות הארץ היא רשות העתיקות.  

* למרות יעילותן הקטלנית אני  בספק אם אכן יש ביצות טובעניות במעמקי בורות המים הריקים למחצה בירושלים  (ע' 247).

* גדליהו בן אחיקם לא ישב בכפר נידח ושכוח-אל (ע' 36), אלא בעיר המחוז מצפה היא ככל הנראה תל א-נצבה שנחפרה בתחילת המאה הקודמת. באתר התגלו מאות פריטי מנהלה ובהן טביעות חותם ומכאן ברור שהעיר היתה חלק ממערך יישובי מפותח בממלכת יהודה עוד מהמאה השמינית לפני הספירה.

* מטבעות לא היו בשימוש בימי גדליה  אלא רק מהתקופה הפרסית כשנכנסו מטבעות פחוות "יהד" (ע' 332).

* ועוד דבר קטן שראוי להזכיר לסופר ולכל 17 יועציו: ישו כידוע אף פעם לא נזקק לארון קבורה, משום שהוא קם לתחייה מקץ שלושה ימים במערה. מכאן שאפילו זייפן עתיקות מתחיל לא יטרח לזייף את הארון שלו (ע' 221).       

בקרוב אאלץ להיפרד מהספר הזה שספק לי חויית קריאה יוצאת דופן. ביני לביני אני תוהה מה אגיד לחברתי אם היא תשאל אותי מה דעתי עליו: הרי לא מדובר רק בספר מתח כמובטח בגב העטיפה וגם לא בקומדיה לכל המשפחה כפי שהיא הבטיחה לי. לעניות דעתי בספר הזה יש רובד סמוי וחשוב מאין כמוהו, השופך אור בהיר על מצבם העגום של הפקולטות למדעי הרוח במדינת ישראל. 
 

ולקריאת ביקורת מאופקת ועניינית יותר אצל אריק גלסנר לחץ כאן

 

וזה מה שחבורת מונטי פייטון חושבת על התנהלותם הקטנונית של הארכיאולוגים בימינו: