ארכיון חודשי: נובמבר 2010

תיק תעוד

פעם בשבוע אני עורמת את כל מה שיש לי השולחן – תיקים, דפים מקושקשים, מחברת משימות עם שורות מסומנות במרקר צהוב, גלילי תוכניות, רשימות ומדידות, דיסקים , תמונות ושברי ממצאים. את הכל אני מפנה לקצה כדי להכין את התיק תיעוד הפרטי שלי.

יש כללים להכנת תיק תיעוד, כללים שנקבעו ע"י משרד הפנים. התיק צריך לכלול נתונים כללים, נתונים סטטוטוריים, רקע היסטורי ותרבותי, תיאור מצב קיים כולל חזיתות, חתכים, פרטים אדריכליים חיצוניים ופנימיים, שיטות בנייה, חומרים, מפגעים ומצב פיזי נוכחי. לבסוף צריך לכתוב סיכום, ורשימת מקורות.

את החומר לתיק התיעוד האישי שלי, אני אוספת במחברת ספיראלה סגולה. על השולחן אני עורכת את כל מה שיכול לעזור בהכנת התיק: ספרים של י' צור, ח' סעדון, ד' קארפי, א' ממי, א' קאמי. תמונה ישנה אחת מ 1886 , ועוד כמה תמונות, ספרי תפילה ישנים שהיו שייכים לסבא-של סבא שלי וגם העתק מהיומן האישי שלו. אני רושמת במחברת בעט ציפורן ישן שמצאתי אחרי שנפטר. זה מרגיש מוזר לכתוב בעט כזה – יש זמן קצוב לכתיבה, בהתאם למידת הדיו שנאסף בכל טבילה. לפעמים זה מספיק למשפט או רישום קטן אחד, לפעמים אפשר להמשיך ולהמשיך כאילו העט שואב כוחות ממעיין נסתר. יש גם את העניין הזה עם ההפסקות הקצובות למחשבה בזמן טבילת הציפורן, הניעור העדין, ההמתנה – איך ממשיכים מפה הלאה?  וגם העניין הזה עם הכתמים שנוצרים מדי פעם בלי כוונה בשולי הדף, צורות רורשאך משונות שגם להן יש מה לומר.

אז התחלתי לאסוף נתונים כללים, על הסטטוטוריים אני עוד לא סגורה. הרקע ההיסטורי והתרבותי הוא גדול ורחב, בחלקו מוכר, בחלקו זר. הכנתי דף נפרד לאמרות לשון ופתגמים, בדף אחר-  רשימת דמויות: מתי נולדו, איך נראו, מה אהבו, מה עשו, מתי הלכו לעולמן. הדברים שקרו לאנשים  שלא בטובתם – שליטים עלו וירדו, חוקים נחקקו, הסכמים נחתמו, מעצמות באו והלכו והשאירו את חותמן, הפכו את חייהם מבלי לשאול לדעתם. אני מנסה לפענח את היומן שהשאיר- לסבא שלי היה כתב יד קטן ומוקפד, אותיות מחוברות בשפה שהתרגלתי לשמוע בעיקר. הוא מזכיר את השפעת הספרדית משנת 1916, את התנור המבושם שעליו סבתו נהגה לייבש את הכביסה, את סיפורי "אלף לילה ולילה" שספרו להם לפני השינה. את מה שקרה במלחמה הגדולה ובזו היותר גדולה שבאה אחריה. היחס האימבוולנטי לתרבויות שמהן הוא ינק. יומן חיים שלם ורק עכשיו 10 שנים לאחר שנפטר, אני מרגישה שאני יכולה לנסות לפתוח מעט.
ויש גם סיפורים אחרים שאני מלקטת מספרי מחקר – כמו הסיפור על השחקנית-זמרת היהודייה  שהקדימה את זמנה, שיחקה בתפקידי גברים, חלקה את חייה עם מאהבים צעירים וסירבה להיענות לחיזוריו של אדם עשיר ונחוש שכמו בשירו של אלכסנדר פן, לא יכול היה לשאת  אותה שוחקת במסיבת מרעים בלעדיו ועל כן שרף את ביתה עליה.  המונים התאבלו על מותה ואפילו הפסיקו לכבודה לזמן קצוב את צום הרמדאן. ויש גם את השחקנית שירשה אותה – בת לאב מוסלמי ואימא יהודיה שניהלה להקת ריקוד מצליחה (איך רקדו ב1930?), שבאה מהעיר שבה נולדו בני משפחתי (אה-אה ! מצאתי נקודת חיבור !).

בין לבין יש המוני תאריכים, גם בהם צריך לעשות סדר מתישהו. לקשור בין האישי לכללי וחוזר חלילה. מלאכת פענוח וקישור. משם לעבור לרישום חתכים, פריטים חיצוניים ופנימיים, מפגעים של קירות ממוטטים חלקית וחלונות מנופצים וסדוקים. יש הרבה שכבות צבע, שכבות המכסות זו את זו – כל צבע מוחה את קודמו ובו בעת משקף אותו בניגוד  לרצונו. צריך לשים את הדעת גם לחומרי הגלם ולשיטות הבנייה – האם מקומיים הם או מיובאים? האם המבנה יכל לו לזמן, או שהזמן כילה אותו ומה שנותר עכשיו הוא רק שלד, שלד אכול רימה שמתיימר לספר סיפור שלא היה ולא נברא. ימים יגידו.

 

אוריינטליזם- צילום משפחתי

במרכז התמונה זוג אנשים – איש ואישה מול חזית מבנה  גבוה בעל חלונות גדולים. האיש לבוש לפי קודים מערביים: לראשו מגבעת מעוגלת, לגופו חליפה מחויטת, חולצה לבנה ועניבה דקה. לרגליו נעלי עור שחורות. האיש עומד מול הצלם בעמידה מתריסה, רגלו הימנית מושטת קדימה ושתי ידיו נחות צדי גופו. פניו מעוטרות בזקן לבן, גזוז ומטופח ופניו רציניות מאד, זועפות כמעט. 

משמאלו נוגעת-לא נוגעת אשתו של האיש, ישובה על כיסא בעל משענת שתומך בגופה המלא. האישה לבושה בסגנון לבוש אופייני לנשות המקום מזה דורות:  כותונת  ארוכת שרוולים ומעליה חולצה לבנה נוספת ששרווליה הרחבים מגיעים למעלה ממרפקיה ועליונית כהה עשויה בד עבה דמוי קטיפה עם פתח מחודד מלפנים. מבעד למכנסי הגלבייה הלבנה  והרחבה   מבצבצים כפות רגליה הקטנות העטויות נעלי עור מחודדות. על ראשה של האישה מטפחת דקה והמכסה חלקית את שערה האסוף מאחור. לעיניה משקפיים עגולות והיא מישירה את מבטה אל המצלמה בנינוחות, בחיוך מרומז.

אם מסתכלים היטב מבחינים שהם לא לבד בצילום, יש שתי דמויות נוספות – האחת, עומדת משמאלה של האישה. ניתן לזהות את שובל שמלתה הלבנה  וגם חלק מזרועהּ הכהה השלובה מלפנים. אותה דמות נמצאת שם כצופה בבני הזוג וברור שאיש לא התכוון להכניס אותה לתמונה. יתכן והיא אחת מעוזרות הבית של בני המשפחה. דמות נוספת היא הצלם שמטיל צל כהה על מרצפות האבן הקטנות סמוך לכף רגלה של האישה היושבת. לאיש כתפיים רחבות ויתכן שהוא חבש לראשו מין כובע ברט.  המצלמה עצמה הועמדה על חצובה במרחק מה בינו ובין הדמויות המצולמות.

הדמויות: יוסף וזהרה זיתון ההורים של הסבא שלי אהרון

המקום: פתח ביתם של בני הזוג בביזרט שבתוניסיה

הזמן: שנות ה- 20 או ה-30 של המאה הקודמת 

הנסיבות ההיסטוריות: כמעט 50 שנה אחרי ראשית הקולוניאליזם הצרפתי  וכ- 30 שנה אחרי הצילום הזה.

חומה ומגדל

בשבת בבוקר אמרתי לו בא ניסע לקיבוץ לבקר את ההורים שלך והוא אמר בשביל מה? ראיתי אותם לא מזמן, לפני שנה ועשרה חודשים בסה"כ.. עניתי לו שאולי בעדה שלהם זה די ויותר, אבל אצלנו זה לא מקובל. יאללה נוסעים וזהו.

בדרך על כביש 4 המצאנו מין משחק ארץ-עיר משופר: אומרים "אלף" ממשיכים למנות בלב עד שהשני אומר "סטופ" ואז צריך לשיר שיר שמתחיל באותה אות. לא כולל פזמון חוזר והמצאות לא הגיוניות. ק' – קסם על ים כנרת, י'-ים השיבולים, ש' שחקי שחקי על חלומות. ככה נכנסנו לאווירה המתאימה. למרות שהוא דור שלישי להתיישבות הציונית האובדת, ניצחתי אותו בקלי -קלות: היו לי יותר שירים פלמחניקים משלו.  שלוש שנים בגרעין נח"ל לא הולכות ברגל.

הקיבוץ שבו נולד נמצא במערב הנגב. בדרך פזורים שלטים המכוונים לעיירות מאובקות – באר שבע, מצפה רמון, אופקים, שדרות. מדי פעם  אפשר לפנות למושבים קטנים, שלא שמעתי עליהם אף פעם. הייתם בקשר אתם בכלל, שאלתי אותו והוא אמר שלא.  אפילו שהם למדו באותם בתי ספר אזוריים, הקיבוצניקים מעולם לא התערבו עם המושבניקים. האצילות מחייבת.

ככל שמדרימים התנועה מדלדלת והאוויר נצבע במין אבק חולי צהוב. אי שם במערב משתרע צל כהה ומאיים- הענק עזה  שמתנמנם לו בינתיים. רק שלא יתעורר ונלך לעזאזל. מצדו השני של הכביש וילות מצועצעות עם גגות אדומים וגינות פורחות: ההרחבה של שדרות. לא מעט  אנשים מין היישוב באו לגור פה, אפילו קיבוצניקים.  יותר משתלם מההרחבות שלהם.

אנחנו מגיעים בשעת צהריים לפתחו של הקיבוץ המסוגר בשער ברזל חשמלי. צריך לחייג איזה מספר כדי שאפשר יהיה להיכנס. האות ניתן והשער נפתח אט אט ואנחנו נכנסים פנימה. שלטים מורים על המקומות החשובים במשק: מרכולית, מזכירות, חדר אוכל. שקט מוחלט, אין אנשים בחוץ. המקום נראה כאילו ננטש לפני 30 שנה, אי-שם בשנות ה- 80. אולי כדאי להציע לשרון רז לעשות פה תיעוד.

אנחנו עוצרים ליד הבית של ההורים שלו, או נכון יותר לומר אמו ואביו החורג. האם נולדה באחד מקיבוצי העמק לזוג חלוצים שהגיעו בימי העלייה השנייה. הם גרו שם כמעט  70 שנה ובכל זאת סבתו לא חדלה לנטור לסבו על שאילץ אותה להתיישב בעמק יזרעאל בשעה ששאר חבריה לגרעין התיישבו בעמק בית שאן.  האח של הסבתא נלחם בתל חי, אפשר לומר שהיה יד ימינו של  טרומפלדור. אחר כך  הלך להקים את תל עדשים. אמו של בן זוגי הגיעה לקיבוץ הצחיח הזה היישר משדות העמק, ממלאת את צו השעה ואת צו התנועה שהרי צריך ליישב את הנגב. פה פגשה את אביו הביולוגי – מין אמן  נכלולי ואבוד "שרק בא לעשות קצת כסף" ובלי לשים לב מצא את עצמו מעורב בהרפתקה שלא נתן עליה את דעתו מראש. הוא נשאר בקיבוץ פרק זמן קצר מאד– אבל מספיק כדי להוליד שני בנים בהפרש של שנה וחודש, ואז נמלט על נפשו לירושלים ופצח בקריירה של מעצב תפאורות בטלוויזיה. אבל על הסיפור המעניין שלו אספר בפוסט אחר.

הוריו חיכו לנו בפתח הבית נרגשים באיפוק. את הבן הבכור שלה היא לא ראתה כמעט שנתיים, ואותי היא ראתה בפעם הראשונה. לחתונה שלנו הם לא הגיעו – אלף כי לא הרגישה כל כך טוב ובית כי היא שונאת טקסים דתיים. בדתיותם או חילוניותם הם מאד טוטאליים – זה הכול או כלום. יש לו גם שתי אחיות –למחצה מצד האב שחזרו בתשובה. בת העמק חיבקה את הבן האובד שלה  ואחר כך חיבקה אותי. היא לא צעירה כבר ובכל זאת,  יש לה לפיתה איתנה מאד. גם בעלה האנגלוסקסי שגידל אותם מגיל צעיר ביחד עם ילדיו התאומים (במקרה זה אימם נטשה אותם), שמח מאד לפגוש אותנו.

אנחנו נכנסים לסלון קטן ואפלולי ומתיישבים. הקירות גדושים בחפצי נוי ובהם עשרות שעוני קיר בגדלים שונים שמחוגיהם לא נעים לשום מקום. אל תפתח את התריס, יש שמש. תפעיל מזגן ותדליק אור,  היא אומרת והוא ממהר למלא אחר דרישותיה ואחר כך מעמיד לפנינו כוסות מיץ , ואפלים מצופים בשוקולד ועוגיות עבדי מלוחות. אני מתבוננת בהם בסקרנות, תוהה על מה ידברו אחרי שנה ועשרה חודשים של נתק כמעט מוחלט. איפה אתה עובד, איפה את עובדת. ביקרנו את אחותי בקיבוץ בעמק, בעלה מת.  ואז משום מקום הגיח גם מנדלסון והסימפוניות החביבות עליה. וגם מה דעתי על הספר ראשית ישראל? האם יש קשר בין הארכיאולוגיה למקרא? הרי את מאד משכילה, בוודאי יש לך דעה על הנושא הזה. אבל אני מסרבת להיכנס לזה. בטח שיש לי דעה אבל מה זה חשוב עכשיו. דברו אנשים, פשוט דברו ביניכם. אחרי שעה קלה אני עושה לו סמנים שקר וחנוק לי פה, בא נצא לסיבוב בשכונה.

הקיבוץ נח לו בין 2 ל- 4 למרות שהוא לא היה מי-יודע-מה ערני לפני כן.  תוך כדי הליכה הוא מספר לי על המקומות שאנחנו פוגשים בדרך, או לפחות מה שנשאר מהם: כאן המכבסה ושם המתפרה, וזהו הצריף שבו מגני הקיבוץ שלחו תשדורות למפקדה בזמן המאורעות והנה החדר אוכל – פיל אפור על עמודים, עדיין יש שם ארוחות צהריים בכל יום, אבל כל ארוחה יורדת מהתקציב. אחר כך הגענו למשטח חשוף עם עשבייה צהובה שתוחמת שבילי מלט צרים. זה המקום הכי חשוב בקיבוץ הוא מכריז ופורש את ידיו בגעגוע: מגורי המתנדבים ובמקרה דנן- המתנדבות.  חסד מופלא. מאות צעירות עשו דרכן לכאן מארבע כנפות תבל במסירות נפש גדולה כדי לגאול את נערי הקיבוץ מבתוליהם. אבל מכל המפעל המפואר הזה נותרה רק חלקת חצר מוזנחת שבה מתגוררים עכשיו כמה תאילנדים ופליטים מסודן. בקיבוץ שלמעלה מ- 60% מתושביו הם גמלאים, צריך לדאוג שמישהו יעשה את העבודה. 

הדרך חזרה הביתה היתה קלה  מהדרך לשם. הוא שמח שהכול עבר בשלום ואני שקעתי בהרהורים ותהיתי ביני וביני מה בדיוק התפקשש להם שם: הרי כוונות טובות – היו, ומעשים טובים – היו, ואנשים טובים – היו וגם היו. ובכל זאת – כשלון מפואר כזה. קולוסאלי כמעט. ואולי הם רק עוד כישלון מקומי בכישלון הכולל של הפריפריה באשר היא במדינת ישראל: אני יודעת כי הרי באתי משם. מעולם לא חשבנו אחיי ואני שנשאר לגור בנצרת עלית. ידענו שמי שרוצה להצליח צריך להגיע למרכז. מי שנשאר הם אלה שויתרו מראש או אלה שלא היתה להם ברירה.

ויש גם אפשרות אחרת, שהכישלון הנוכחי נטמן כזרע פורענות, בימים של טרום המדינה בימי  "חומה ומגדל": בנו מהר כדי לקבוע עובדות- חומות כדי ליצור חיץ בין האנשים לסביבתם ומגדלים כדי שיוכלו להשקיף מלמעלה על שכניהם. ואולי הימים האלה, ימי חומה ומגדל מעולם לא הסתיימו – הם עדיין ממשיכים  לא רק באזורי הפריפריה ובישובים שמעבר לקו הירוק, אלא גם פה בתל אביב רבתית, בואכה  מגדלי אקירוב.