פעם בשבוע אני עורמת את כל מה שיש לי השולחן – תיקים, דפים מקושקשים, מחברת משימות עם שורות מסומנות במרקר צהוב, גלילי תוכניות, רשימות ומדידות, דיסקים , תמונות ושברי ממצאים. את הכל אני מפנה לקצה כדי להכין את התיק תיעוד הפרטי שלי.
יש כללים להכנת תיק תיעוד, כללים שנקבעו ע"י משרד הפנים. התיק צריך לכלול נתונים כללים, נתונים סטטוטוריים, רקע היסטורי ותרבותי, תיאור מצב קיים כולל חזיתות, חתכים, פרטים אדריכליים חיצוניים ופנימיים, שיטות בנייה, חומרים, מפגעים ומצב פיזי נוכחי. לבסוף צריך לכתוב סיכום, ורשימת מקורות.
את החומר לתיק התיעוד האישי שלי, אני אוספת במחברת ספיראלה סגולה. על השולחן אני עורכת את כל מה שיכול לעזור בהכנת התיק: ספרים של י' צור, ח' סעדון, ד' קארפי, א' ממי, א' קאמי. תמונה ישנה אחת מ 1886 , ועוד כמה תמונות, ספרי תפילה ישנים שהיו שייכים לסבא-של סבא שלי וגם העתק מהיומן האישי שלו. אני רושמת במחברת בעט ציפורן ישן שמצאתי אחרי שנפטר. זה מרגיש מוזר לכתוב בעט כזה – יש זמן קצוב לכתיבה, בהתאם למידת הדיו שנאסף בכל טבילה. לפעמים זה מספיק למשפט או רישום קטן אחד, לפעמים אפשר להמשיך ולהמשיך כאילו העט שואב כוחות ממעיין נסתר. יש גם את העניין הזה עם ההפסקות הקצובות למחשבה בזמן טבילת הציפורן, הניעור העדין, ההמתנה – איך ממשיכים מפה הלאה? וגם העניין הזה עם הכתמים שנוצרים מדי פעם בלי כוונה בשולי הדף, צורות רורשאך משונות שגם להן יש מה לומר.
אז התחלתי לאסוף נתונים כללים, על הסטטוטוריים אני עוד לא סגורה. הרקע ההיסטורי והתרבותי הוא גדול ורחב, בחלקו מוכר, בחלקו זר. הכנתי דף נפרד לאמרות לשון ופתגמים, בדף אחר- רשימת דמויות: מתי נולדו, איך נראו, מה אהבו, מה עשו, מתי הלכו לעולמן. הדברים שקרו לאנשים שלא בטובתם – שליטים עלו וירדו, חוקים נחקקו, הסכמים נחתמו, מעצמות באו והלכו והשאירו את חותמן, הפכו את חייהם מבלי לשאול לדעתם. אני מנסה לפענח את היומן שהשאיר- לסבא שלי היה כתב יד קטן ומוקפד, אותיות מחוברות בשפה שהתרגלתי לשמוע בעיקר. הוא מזכיר את השפעת הספרדית משנת 1916, את התנור המבושם שעליו סבתו נהגה לייבש את הכביסה, את סיפורי "אלף לילה ולילה" שספרו להם לפני השינה. את מה שקרה במלחמה הגדולה ובזו היותר גדולה שבאה אחריה. היחס האימבוולנטי לתרבויות שמהן הוא ינק. יומן חיים שלם ורק עכשיו 10 שנים לאחר שנפטר, אני מרגישה שאני יכולה לנסות לפתוח מעט.
ויש גם סיפורים אחרים שאני מלקטת מספרי מחקר – כמו הסיפור על השחקנית-זמרת היהודייה שהקדימה את זמנה, שיחקה בתפקידי גברים, חלקה את חייה עם מאהבים צעירים וסירבה להיענות לחיזוריו של אדם עשיר ונחוש שכמו בשירו של אלכסנדר פן, לא יכול היה לשאת אותה שוחקת במסיבת מרעים בלעדיו ועל כן שרף את ביתה עליה. המונים התאבלו על מותה ואפילו הפסיקו לכבודה לזמן קצוב את צום הרמדאן. ויש גם את השחקנית שירשה אותה – בת לאב מוסלמי ואימא יהודיה שניהלה להקת ריקוד מצליחה (איך רקדו ב1930?), שבאה מהעיר שבה נולדו בני משפחתי (אה-אה ! מצאתי נקודת חיבור !).
בין לבין יש המוני תאריכים, גם בהם צריך לעשות סדר מתישהו. לקשור בין האישי לכללי וחוזר חלילה. מלאכת פענוח וקישור. משם לעבור לרישום חתכים, פריטים חיצוניים ופנימיים, מפגעים של קירות ממוטטים חלקית וחלונות מנופצים וסדוקים. יש הרבה שכבות צבע, שכבות המכסות זו את זו – כל צבע מוחה את קודמו ובו בעת משקף אותו בניגוד לרצונו. צריך לשים את הדעת גם לחומרי הגלם ולשיטות הבנייה – האם מקומיים הם או מיובאים? האם המבנה יכל לו לזמן, או שהזמן כילה אותו ומה שנותר עכשיו הוא רק שלד, שלד אכול רימה שמתיימר לספר סיפור שלא היה ולא נברא. ימים יגידו.
ארכיאולוגיה להמונים 