ארכיון חודשי: יוני 2010

מוח אשכנזי

הבוקר קראתי ב- YNET שהמר"ן הזהיר בשבת האחרונה את תלמידיו לבל ישלחו את בנותיהם למוסדות אשכנזים משום "תלמידה שלומדת שם יהיה לה מוח אשכנזי, לא יודעת תורה"!
מאחר ואך לפני שבוע קשרתי את גורלי עם אדם בעל מוח כזה, מיד נתמלאתי חשש כבד שמא בעוונותיי מוחי יעבור מין אבולוציה מצערת ובלתי הפיכה שכזו. מיד החלטתי לעשות מעשה ולרשום לפני את התסמינים האפשריים לצרה המתממשת ובאה כדי שאוכל לעצור את התפשטות המגפה בעודה באיבה:
א. אני קמה בבוקר ומגלה שאין צדקת ממני בעולם כולו: שיערות ראשי נעלמו כלא היו ובמקומם מונחת פאה נאה באורך רצוי בצבע ערמוני-ג'ינג'י. בארון הבגדים שלי יש רק חציות כהות וחסרות צורה באורך 2 אצבעות מעל קו העקב, וחולצות מכופתרות משובצות או שחורות שאורך שרווליהן עומד על 4 אצבעות מתחת למרפק  או למעלה מזה.
ב. אני קמה בבוקר כנ"ל, אבל הפוך ז"א כופרת גמורה: זוללת שפנים, בועלת נידות ומחללת שם שמים ברבים תוך כדי פיזוז "ים השיבולים שמסביב".
ג. אני זורקת את כל התבלינים מהבית ועוברת לבשל (אם בכלל), רק עוף מכובס, צימעס וקניידלה.
ד. אני מפסיקה לעשות כביסה, לעשות ספונז'ה, לעשות כלים, לעשות שוק ולעשות נעים לבן זוג שלי.
ה. מאידך, אני עושה מנוי לפילהרמונית, לאופרה הישראלית, להבימה, לקאמרי, לתיאטרון גשר ולשם האיזון – גם לתיאטרון פרינג' אתיופי באופקים כצעד בונה אמון חיוני.
ו. אני מתפקדת למפלגת העבודה.
ז. אני מקבלת מינוי כמרצה מין המניין בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א.

אם גם אתם גיליתם שני סמנים כאלה (או יותר), סימן שגם המוח שלכם בסכנה. לכו להיבדק בדחיפות בתקווה שזה לא מאוחר מדי.

משתה חתונה (חלק א’)

אחרוני הצרפתים עזבו אותנו אתמול. מאז שנחתו ביום ראשון בשבוע שעבר, דאגנו להעסיק אותם בכל יום והם דאגו להעסיק אותנו: שני בערב – מסיבת חינה על גג בבית של חברים ברמת השרון, יום רביעי – חתונה בחמאם ביפו, יום שישי- סיור בעיר העתיקה בירושלים ובערב – ארוחת שבת בביתו של אחי עם למעלה מ-20 איש ולמעלה מ- 60 קציצות קוסקוס, שבת בבוקר- שבת חתן בבית הכנסת קהילת סיני עם הרב רוברטו שהעלה את החתן וגם את הכלה לתורה בפעם הראשונה בחייהם, וביום ראשון – ארוחת ערב אצל הבן דוד היהלומן על שפת הבריכה בביתו שבבני ציון. בין לבין הבאנו אותם למלון/ החזרנו אותם למלון (איפה אלן ולמה הוא תמיד מאחר?), ישבנו אתם בלובי הממוזג (רוצים להזמין משהו לשתות?), חיפשנו מקומות ראויים לארוחות צהריים/ערב (איציק הגדול או מנטה ריי? ) ומקומות לאכול בהם גלידה (אייסברג או הסיציליאנית בבן יהודה?). בנוסף דיברנו בלהט על הפוליטיקה בישראל/צרפת/אירופה/המזרח התיכון (יש פיתרון/ אין פיתרון/ אני יודע כי אני חי פה/ אני יודע כי אני חי שם), הסתובבנו בטיילת, על חוף הים (הדגל האדום זה בגלל המדוזות?), סקרנו את חנויות הפרחים בקרבת המלונות (אי אפשר לבוא בידיים ריקות, זה בושה/ מי לימד אותם לעטוף ככה פרחים, כמו בקצביה?), ביררנו עבורם כמה עולה מ"ר בדירות למכירה בת"א (למה נראה לכם שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחשוב על זה אפילו ?) ועוד כהנה וכהנה עיסוקים רבים ומשונים שקצרה היריעה מלפרט.

ועכשיו אפשר להירגע. לנסות להתיר החוויה העצומה הזו לרסיסי תמונות וקולות. מוקדם מדי לארכיאולוגיה, ובכל זאת אפשר להתחיל לסמן את השכבות זו על גבי זו, לפי סדר הופעתן מההתחלה עד לסוף. 

מסיבת החינה
כשהודענו על כוונתנו להתחתן לפני כחודשיים, חברתי הטובה נ', הציעה שקיים את מסיבת החינה בגג ביתה שברמת השרון. כבת לשושלת וורשאית גאה, היא לקחה את ארגון המאורע המשמח הזה בשקדנות וברצינות יתרה. בכל בוקר בין השעות 8:30- 9:00 בדרך לעבודה, היא נהגה להתקשר אלי כדי לדון אתי בפרטים חשובים כמו: מה בתפריט, ואיך לעצב, ומה עם המוסיקה והתוכנית האמנותית, הכול צריך לתכנן. כשהתקרב מועד האירוע, הטלפונים הפכו תכופים יותר ויותר, עד לכדי 3-4 פעמים ביום.

בערב שלפני החינה גלגלנו בן זוגי ואני עלי גפן באורז, קנינו חמוצים, פיצוחים ופירות בשוק הכרמל. אבא שלי הוציא את בקבוק הבוּכה שלו, שהוטמן במקום מבטחים במשך 20 שנה לפחות. כמה פעמים אמרו לו: ברנרד תוציא את בקבוק הבוכה שדודה ג'ולי ודודה מרי הביאו לך מטוניס, והוא כסלע איתן עמד בסירובו ואמר: לא יקום ולא יהיה. הבקבוק הזה שמור לחינה של נטלי.

עוד רסיסי תמונות: בנות המשפחה וכמה מחברותיי הטובות מלוות אותי למקווה השכונתי שממול לבית של חברתי. הבלנית, אישה חייכנית ונעימה סבר, חיבקה אותי ודמעות בעיניה והסבירה לי מה עושים. לפני שנכנסים לחדר המיוחד שמיועד לכלות, צריך להתקלח לאט, כמו היה לי כל הזמן שבעולם. אז מה אם כולם מחכים לי במסיבה של החינה. אני נכנסת למקלחת המהודרת וחשה כיצד המים העליונים והמים הפנימיים נוטפים עלי וממני החוצה דרך נקבי הגוף ונקבי העיניים שדומעות ככה סתם בלי סיבה, כמו מבקשות גם הן להיטהר. אחר כך, בחדרון הקטן עם הבריכה המעוטרת באריחי טורקיז, אני יורדת לאט לאט במדרגות אל תוך המים החמימים, מוצפת התרגשות גדולה, מרגישה כמו בריכה בתוך בריכה בתוך בריכה אינסופית של אהבה. אמא שלי והבלנית עומדות מעלי מסתכלות בריכוז בזמן שאני טובלת ג' פעמים כשרות, עם הראש פנימה ובלי לגעת בשום חלק של הגוף שלא תהיה חציצה. אחר כך אמא שלי נותנת לבלנית בד לבן מהודר שאתו התעטפה כשהיא יצאה מהמקווה לפני שהתחתנה. הבלנית נושאת את הבד מעל לראשי כמו חופה ומברכת אותי ואני בוכה.

אחר כך המלוות שהמתינו בחוץ נכנסו לחדר כדי לזרוק עלי סוכריות ולהגיד איזה יפה. אחת מהן הביאה זר פרחים קלוע והיא מניחה לי אותו על הראש. אנחנו יוצאות משם שלובות זרוע, וכל האנשים שפוגשים אותנו ברחוב מחייכים אלינו ואומרים מזל טוב, מזל טוב לכלה.

ואז אני עולה לקומת הגג. רעש תיפופי דרבוקות, שירה, מחיאות כפיים, שמחה גדולה. המוני בני משפחה וחברים וגם החתן האהוב שלי שם, ממתין  נרגש. עוד קצת שירים והנפת עוגות דבש במגשים גדולים מעל ראשנו סימן לברכה והצלחה שעוד נכונו לנו. את העוגות האלה אספתי כמה ימים לפני כן מאישה מומחית לעניין שמתגוררת בשכונה נידחת בפאתי בית שמש. ואז מתחיל הטקס שלשמו התכנסנו: דודה מרסל, דודתו של אבי, אישה צעירה ופעלתנית בת למעלה מ- 90 מנהלת את האופרציה כמו היה זה ניתוח מוח מסובך. בצד מונחים הכלים: קערת חינה עם נר, סלסלת קש ובתוכה נעליים מכסף, שרשרת זהב, רצועת בד אדומה וכותנת לילה ורודה עם סרטים לרוב שאותה היא בחרה בעצמה. כשסיימה למרוח צבע על ידי החתן והכלה, ביקשה שנזמין גם את כל הבנות הרווקות. המון רב הסתער אז עלינו מאיים להפיל בדרכו את הצלם החובב על מצלמתו אפיים ארצה

בשבוע הבא: החופה.

 

 

 

רשימות חתונה

 ליל חמישי, השעה 23:45. כל היום התעסקתי בכל מיני דברים שונים ומשונים שאינם נוגעים לאתרים ארכיאולוגיים בכלל. החל מיום ראשון בצהריים צפויה להגיעה רכבת אווירית מצרפת לישראל, ובה כמה נוסעים נלהבים במיוחד נושאי חבילות ומזוודות לרוב. מרשויות שדה התעופה נמסר שכל הנוסעים שאינם משתייכים למשפחות מסיקה-זיתון לדורותיהן, מתבקשים להתאזר בסבלנות: יש כאן מקרה חתונה.

כמה מקוראי הנאמנים כבר יודעים וגם חלק משכני לבלוגיה צפויים להשתתף, אך הגיע הזמן להתוודות על חלקו של אתר "רשימות" בכל התסבוכת הזו. ובכן לפני 5 חודשים בערך, מישהו לא מוכר הגיב לי לאחד הפוסטים בבלוג. זה היה מסוג המיילים שנכתבים בחצי חיוך, וגם נענים בצורה זהה. מפה לשם ההתכתבות המשיכה להתגלגל הלאה, ועברה לנושאים אישיים יותר. אבל גם זה לא דבר נדיר במיוחד. כמה שבועות אחר כך, קבענו להיפגש בתל אביב, ליד הבית שלי בפינת ירמיהו-סופר-באבא. האיש עשה את כל הדרך ממבשרת ציון אל לב הקרחנה של העיר הגדולה רק כדי לפגוש אותי, ואני חשבתי שלהיות רהוט זה יפה וטוב, ואפילו להישמע נחמד בטלפון – אבל נראה אותו מוצא פה חנייה. אם יצליח במשימה, אפשר יהיה לסמן "וי" על שתי תכונות שאין להקל בהן ראש: תושייה והרבה מזל.

אחרי שצלח את המשימה הראשונה המשכנו לבית הקפה השכונתי. האתגר הבא היה – על מה לדבר, ואיך להתייחס למפרט הטכני בביוגרפיה של כל אחד מאתנו. ולא פחות חשוב מזה – מה עושים עם החורים השחורים שנרמז עליהם, מתי לדרוש ומתי לוותר. גם להסכים לשתוק מדי פעם, או סתם לחייך. ו גם את זה עברנו יפה.

ועכשיו מה? הולכים לעשות סיבוב בים. יש לך מושג איפה אתה בכלל?, שאלתי ספק קבעתי כשראיתי אותו צועד נמרצות לכיוון רמת גן. בראש שלי ושלו צפו דימויים על אנשי העיר הגדולה מול אנשי הכפר (ועוד בפריפריה של ירושלים, שזה בגדר נס רפואי כמעט) – ומה עושים אתם?  ולמרות הנימה העוקצנית, האיש הגיב באומץ לב ראוי: חשבתי להתחיל מכיוון הפארק. וכשהגענו לים ההליכה התארכה והתארכה, מבחינתו יכולנו להמשיך עד ליפו בלי בעיה. מסתבר שהבנאדם משתתף קבוע במרוצי מרתון וגם הרגליים שלו ארוכות משלי כפליים. הפעם תורי להתמודד.

יכולתי להמשיך ולספר על אינספור ההתמודדויות, המשוכות, האתגרים, החיכוכים והתהיות שעברנו כל אחד לחוד ושנינו ביחד בחודשים האחרונים, אבל מה זה משנה בכלל. היו הרבה ויהיו עוד המון. אבל הם כולם אפשריים כשזה זה זה. ובשבוע הבא יש לנו חינה בסגנון אשכנזי-טוניסאי על גג של חברים, חתונה כדת וכדין ביפו ואפילו שבת חתן בבית כנסת קונסרבטיבי. הקיבוצניק יעלה לתורה בפעם הראשונה בחייו וכל חבריי ובני משפחתי שיגיעו במיוחד מצרפת, יסקלו אותו בסוכריות . אבל טוב, הוא כבר הסכים לדברים מוזרים מאלה בחתונה הזאת.

שגרירנו מניקרגואה

השבוע התפרסמה הודעה שניקרגואה החליטה לנתק את יחסיה עם ישראל בעקבות  האירועים הדרמטיים האחרונים. תגובתם של גולשי YNET נעה בין "אנטישמים כולם, מי צריך אותם" לבין "איפה  זה ניקרגואה בכלל?". מהון להון נזכרתי שגם למשפחה שלי יש קשר מסוים למדינה שכוחת האל הזו, זו שגרמה לגולשי YNET צער ובלבול כאחד.

ובכן, לאמי יש אחות שגדולה ממנה בשנתיים בערך. כשהן היו בגיל העשרה בתוניסיה אמן, סבתא שלי, נפטרה בעקבות ניתוח אפנדיציט שהסתבך. קצת אחר כך אותה אחות הכירה חייל יהודי-אלג'יראי  והחליטה להינשא לו ולעזוב את הבית. אמי שהיתה אז תלמידה מוכשרת ושקדנית בת 16, נאלצה להפסיק את לימודיה כדי לטפל בשלושת אחיה הצעירים ממנה. מעולם לא הבנתי את המסירות הזאת שלה הטוטאלית, ואפילו התרעמתי עליה ביני לביני, אבל היא הסבירה שככה  היה מקובל אז, ואין בה שום חרטה. לא רק אביה, סבי שאותו הערצתי כל חיי, לקח את הקורבן הזה כמובן מאליו, גם שלושת אחיה הצעירים ממנה ששניים מהם צמחו להיות בנקאים מצליחים  באירופה. אני לא יודעת אפילו אם הם אי פעם הודו לה כמו שצריך על הויתור העצמי שלה,  אבל טוב, זה כבר נושא לפוסט אחר (שיקרה אולי: על מעמדן של בנות-אחיות בחברות מזרחיות מסורתיות, נאמר).

אם אמא שלי היא התגלמות המסירות הטוטאלית עד כדי ביטול העצמי, הרי שאחותה הגדולה שונה ממנה בתכלית ההיפוך. מאז ומעולם היא היתה מין פרינססה כזו, ידענית, וכחנית ומלאה בהערכה עצמית. לכל אחד מבני המשפחה יש שם צרפתי אזרחי ושם נוסף, מסורתי-יהודי. השם הנוסף של הדודה הזו הוא "סולטנה" ולמרות שהיא מתעבת את השם הזה בכל ליבה, ניתן לקבוע שכשמה – כן היא. לקווי אופייה הקשים נוספו גם חיים סדורים במחנות צבא עם בעלה החייל שהתקדם יפה בסולם הדרגות עד שהגיע לדרגת גנרל. מיותר לציין כמובן, שהם בעלי השקפת עולם לאומית-ימנית סדורה ומנומקת – פחות או יותר היחידים מכל בני משפחתי המורחבת.

קיץ אחד הם באו לבקר את ההורים שלי בנצרת ואני ספרתי לדוד ולדודה על החיילים מצבא נפוליאון שגילינו במקרה בחפירות עכו. הגנרל במיל' חקר אותי ממושכות בנוגע לכל פרט ופרט. אחר כך טפח בזעם על הברך בערך באמצע הקפל של מכנסי הפיג'מה המכופתרת שלו וקבע נחרצות: זה הכול בגלל מיטראן. סוציאליסט חדל-אישיים שאין לו שום טיפת כבוד לחיילים של הרפובליקה. הגנרל הוא  מאלה שמאמינים שדוגמה אישית זה משהו חוצה גבולות לא רק במימד מרחבי, אלא גם במימד הזמן.

רוב חייהם דודתי והגנרל חיו בוורסיי שבפאתי פריס, עם בתם היחידה קתרין. אחרי שהשלימה את הדוקטורט ברפואה, נישאה לפסיכיאטר יהודי אינטלקטואל ומבולבל במקצת. ההורים מהצד התוניסאי-אלג'יראי והצד האלזסי -אשכנזי ערכו להם חתונה שלא נראתה כמוה מאז נישואיהם של נפוליאון  וג'וזפין. אבי הכלה הגיע לחתונה במדים רשמיים של הצבא הצרפתי שעליהם התנוססו כל אותות הכבוד שקיבל במלחמה באלג'יר. בתום כמה שנות נישואין ושלושה ילדים, הפסיכיאטר החליט שהוא חייב לעזוב את הבית כדי לחפש את עצמו, והותיר את אשתו, ילדיו ואת חמו וחמותו – המומים, כואבים ושבורי לב לחלוטין.

בת דודתי קתרין שהיא טיפוס נמרץ וענייני, החליטה לעזוב את צרפת לכמה שנים כדי להחליף אווירה וכדי להשתלם בתחום הרפואי שבו עסקה. המקום שנבחר היה מיאמי שבארה"ב, שהוא כאמור מקום רחוק מאד מפריז. הדודים  לא אהבו את הרעיון, אבל לא היתה להם ברירה. מקץ שנתיים בערך הודיעה להם חגיגית: החלטנו לחזור. מי זה החלטנו? שאלו נבוכים והיא אמרה: אני, הילדים וגם קרלוס החבר שלי.  מהיכן   צץ קרלוס זה ומה טיבו? תהו השניים והמתינו בקוצר רוח למועד הגעתם של הנכדים, בתם ובן זוגה המסתורי.

לבסוף הגיע המועד שחיכו לו כל כך, הגנרל לבש את מיטב מחלפותיו וכך גם אשתו. כשהבת והילדים יצאו לקראתם  ראו שלצדם פוסע אדם נמרץ לבוש חולצה משונה של צ'ה-גווארה ומצנפת אדומה מעוקמת על ראשו. מה זה האיש הזה? שאלו ההורים המבוהלים את בתם היחידה והיא הסבירה להם שקרלוס הוא גולה מניקרגוואה, מהפכן חובב שגם עשה מהתחביב שלו מקצוע, ושהם מאד מאוהבים זה בזו וזו בזה, וגם הילדים מאד-מאד אוהבים אותו.

 הגנרל נראה כאילו כל עולמו הולך להתמוטט עליו ודודתי נזקקה לטיפות הרגעה בדחיפות.  כל הדרך במכונית קרלוס השמיע להם שירי מחאה קומוניסטיים קצביים ושמחים, בזמן שבת דודתי וילדיה הצטרפו אליו בקול שירה ותיפופים. איפה טעינו שאלה הדודה את הגנרל כשנסיעת הבלהות הזו הסתיימה סוף-סוף. זה בגלל המנוול הזה, מיטראן, הוא ענה חלושות.      

נכון להיום בת דודתי, קרלוס והילדים גרים במרסיי. הגנרל ודודתי עזבו את ורסיי ועברו להתגורר בסמוך אליהם. בת דודתי עושה חייל בעבודתה כמנהלת מחלקה בבית חולים גדול ובן זוגה מטפל בינתיים בילדים עד שתגיע השעה שבה יוכל למגר סוף-סוף את שלטון העריצים בארצו. בעוד שבוע וחצי דודתי צפויה להגיע  לארץ כדי להשתתף באירוע משפחתי שעליו רמזתי בפוסט הקודם. היא העבירה לאמי רשימת דרישות שאינה ניתנת למשא ומתן: צריך לאסוף אותה מהשדה תעופה עם הגעתה בשעה 23:40, היא מבקשת שנסדר לה בית מלון נושק לים בתל אביב, עם אנשי צוות שיודעים לדבר בשפה של בני אדם (צרפתית) והיא מבקשת בכל לשון של בקשה שנרחיק מפניה כל אדם שעוסק  במהפכנות רדיקאלית לפרנסתו.

 

יפו-שונאים סיפור אהבה

אתמול הוזעקתי לתעד את החפירות שבאזור בית החולים הצרפתי שממול לגבעת אנדרומדה ביפו. כשהגעתי לאזור מיד ראיתי שפשוט זה לא הולך להיות: ניידות משטרה, עשרות שוטרים כחולים וירוקים, גדרות ובתוכם המון רב של חרדים לבושי שחורים. החניתי את הרכב הרחק ממהומת האלוהים הזו והתקרבתי לאתר שגודר בחומת ברזל גבוהה כדי למנוע מסתננים לא רצויים.
 

השוטרים פתחו עמדות חמ"ל על המדרכות שמשני צדי הכביש ודאגו שהחרדים לא יצאו מגבולות מחסומי הגדר שהקיפה אותם. בין השוטרים לחרדים עמדו כמה צלמים ובהם גם צלם חרדי צעיר עם פאות עבות שהתהדר בתג  של עיתונאי מן המניין. אבל לא היה שום דבר מעניין לצלם למרבה הצער, מלבד תמונות הווי של מנהגי הריקוד והשירה של חצרות האדמורים במאה שערים ובבני ברק רבתית. ולמי שלא בקי בנושא זה הולך כך: כל אברך מניח כף יד על כתפו של האברך שלפניו, וכולם צועדים בזה אחר זה בצעדים קטנים במעגל רחב. את שפת השירה לא הצלחתי לזהות אבל מדי פעם בפעם היא נקטעה בזעקות שבר "אויי, אויי".  במרכז המעגל העמידו החוגגים ארגז עם בקבוקי שתייה, כוסות פלסטיק וכעכים להחיות את נפשם הדואבת.
 

ילדים יפואיים בתלבושת אחידה נושאי תיקים כבדים, חלפו על פני החבורות במדים הכחולים, הירוקים והשחורים. דומה שכל המהומה הזו לא מעניינת אותם בכלל. עוד סיפור של יהודים. לעומתם דיירי מתחם אנדרומדה שנכנסו ויצאו דרך מחסום החניון המבוצר, נראו מוטרדים למדי. הם הרי רכשו את דירות הבוטיק שלהם במיטב כספם ועכשיו – בלגאן כזה על סף ביתם. לא להאמין. מילא שהמקומיים מקלקלים להם את הנוף, אבל חרדים, ארכיאולוגים, משטרות ? חוצפה כזאת.
הגעתי לדלת הכניסה הצדדית ואבו-יוסף השומר הגניב אותי פנימה למתחם החפירה. ראית איזה בלגאן בחוץ? שאלתי אותו והוא אמר: אם היה להם עבודה לאלה, הם לא היו באים. ליד השומר ישבו באותה שעה על הרצפה כל הארכיאולוגים והחופרים בפנים כבויות. מסתבר שהוציאו להם צו הפסקת עבודה. תראו מה זה עולם – אתם פה יושבים עם פרצוף תשעה באב ובחוץ כל החבר'ה חוגגים, רוקדים, שרים, אוכלים. נו טוב, כל אחד והמזל שלו.
 

אחר כך ירדתי לבטן האדמה כדי לתעד את שהיה עלי לתעד. תוך כדי כך, נזכרתי בסיפורים על האנשים ההם שנאלצו לרדת עד למעמקי השאול  כדי לבצע איזו שליחות, או להחיות אהוב שנלקח בשוגג או להעלות איזה ניצוץ גנוז שנשכח – אורפיאוס, איוב, דנטה, אתי הילסום, פרימו לוי ויש עוד רבים. כמה עמוק צריך לרדת וממה מוטב להישמר. הזולת הוא השאול, לפעמים הוא  גן העדן. אבל לרוב הוא הפורגטוריום, כור המצרף, מקום שהוא בין לבין.
 

כשסיימתי את עבודתי יצאתי בליווי שני שוטרי ימ"מ בחזרה לרחוב. אחד מהם אמר לי: מה דעתך על כוס קפה קטן? ואני אמרתי פעם אחרת, אני קצת ממהרת. את נשואה? הוא שאל ואני חייכתי במבוכה וחשבתי שנותרו לי עוד שבועיים  לענות לא לשאלה הזו.