הבוקר קראתי ב- YNET שהמר"ן הזהיר בשבת האחרונה את תלמידיו לבל ישלחו את בנותיהם למוסדות אשכנזים משום "תלמידה שלומדת שם יהיה לה מוח אשכנזי, לא יודעת תורה"!
מאחר ואך לפני שבוע קשרתי את גורלי עם אדם בעל מוח כזה, מיד נתמלאתי חשש כבד שמא בעוונותיי מוחי יעבור מין אבולוציה מצערת ובלתי הפיכה שכזו. מיד החלטתי לעשות מעשה ולרשום לפני את התסמינים האפשריים לצרה המתממשת ובאה כדי שאוכל לעצור את התפשטות המגפה בעודה באיבה:
א. אני קמה בבוקר ומגלה שאין צדקת ממני בעולם כולו: שיערות ראשי נעלמו כלא היו ובמקומם מונחת פאה נאה באורך רצוי בצבע ערמוני-ג'ינג'י. בארון הבגדים שלי יש רק חציות כהות וחסרות צורה באורך 2 אצבעות מעל קו העקב, וחולצות מכופתרות משובצות או שחורות שאורך שרווליהן עומד על 4 אצבעות מתחת למרפק או למעלה מזה.
ב. אני קמה בבוקר כנ"ל, אבל הפוך ז"א כופרת גמורה: זוללת שפנים, בועלת נידות ומחללת שם שמים ברבים תוך כדי פיזוז "ים השיבולים שמסביב".
ג. אני זורקת את כל התבלינים מהבית ועוברת לבשל (אם בכלל), רק עוף מכובס, צימעס וקניידלה.
ד. אני מפסיקה לעשות כביסה, לעשות ספונז'ה, לעשות כלים, לעשות שוק ולעשות נעים לבן זוג שלי.
ה. מאידך, אני עושה מנוי לפילהרמונית, לאופרה הישראלית, להבימה, לקאמרי, לתיאטרון גשר ולשם האיזון – גם לתיאטרון פרינג' אתיופי באופקים כצעד בונה אמון חיוני.
ו. אני מתפקדת למפלגת העבודה.
ז. אני מקבלת מינוי כמרצה מין המניין בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת ת"א.
אם גם אתם גיליתם שני סמנים כאלה (או יותר), סימן שגם המוח שלכם בסכנה. לכו להיבדק בדחיפות בתקווה שזה לא מאוחר מדי.
השבוע התפרסמה הודעה שניקרגואה החליטה לנתק את יחסיה עם ישראל בעקבות האירועים הדרמטיים האחרונים. תגובתם של גולשי YNET נעה בין "אנטישמים כולם, מי צריך אותם" לבין "איפה זה ניקרגואה בכלל?". מהון להון נזכרתי שגם למשפחה שלי יש קשר מסוים למדינה שכוחת האל הזו, זו שגרמה לגולשי YNET צער ובלבול כאחד.
ובכן, לאמי יש אחות שגדולה ממנה בשנתיים בערך. כשהן היו בגיל העשרה בתוניסיה אמן, סבתא שלי, נפטרה בעקבות ניתוח אפנדיציט שהסתבך. קצת אחר כך אותה אחות הכירה חייל יהודי-אלג'יראי והחליטה להינשא לו ולעזוב את הבית. אמי שהיתה אז תלמידה מוכשרת ושקדנית בת 16, נאלצה להפסיק את לימודיה כדי לטפל בשלושת אחיה הצעירים ממנה. מעולם לא הבנתי את המסירות הזאת שלה הטוטאלית, ואפילו התרעמתי עליה ביני לביני, אבל היא הסבירה שככה היה מקובל אז, ואין בה שום חרטה. לא רק אביה, סבי שאותו הערצתי כל חיי, לקח את הקורבן הזה כמובן מאליו, גם שלושת אחיה הצעירים ממנה ששניים מהם צמחו להיות בנקאים מצליחים באירופה. אני לא יודעת אפילו אם הם אי פעם הודו לה כמו שצריך על הויתור העצמי שלה, אבל טוב, זה כבר נושא לפוסט אחר (שיקרה אולי: על מעמדן של בנות-אחיות בחברות מזרחיות מסורתיות, נאמר).
אם אמא שלי היא התגלמות המסירות הטוטאלית עד כדי ביטול העצמי, הרי שאחותה הגדולה שונה ממנה בתכלית ההיפוך. מאז ומעולם היא היתה מין פרינססה כזו, ידענית, וכחנית ומלאה בהערכה עצמית. לכל אחד מבני המשפחה יש שם צרפתי אזרחי ושם נוסף, מסורתי-יהודי. השם הנוסף של הדודה הזו הוא "סולטנה" ולמרות שהיא מתעבת את השם הזה בכל ליבה, ניתן לקבוע שכשמה – כן היא. לקווי אופייה הקשים נוספו גם חיים סדורים במחנות צבא עם בעלה החייל שהתקדם יפה בסולם הדרגות עד שהגיע לדרגת גנרל. מיותר לציין כמובן, שהם בעלי השקפת עולם לאומית-ימנית סדורה ומנומקת – פחות או יותר היחידים מכל בני משפחתי המורחבת.
קיץ אחד הם באו לבקר את ההורים שלי בנצרת ואני ספרתי לדוד ולדודה על החיילים מצבא נפוליאון שגילינו במקרה בחפירות עכו. הגנרל במיל' חקר אותי ממושכות בנוגע לכל פרט ופרט. אחר כך טפח בזעם על הברך בערך באמצע הקפל של מכנסי הפיג'מה המכופתרת שלו וקבע נחרצות: זה הכול בגלל מיטראן. סוציאליסט חדל-אישיים שאין לו שום טיפת כבוד לחיילים של הרפובליקה. הגנרל הוא מאלה שמאמינים שדוגמה אישית זה משהו חוצה גבולות לא רק במימד מרחבי, אלא גם במימד הזמן.
רוב חייהם דודתי והגנרל חיו בוורסיי שבפאתי פריס, עם בתם היחידה קתרין. אחרי שהשלימה את הדוקטורט ברפואה, נישאה לפסיכיאטר יהודי אינטלקטואל ומבולבל במקצת. ההורים מהצד התוניסאי-אלג'יראי והצד האלזסי -אשכנזי ערכו להם חתונה שלא נראתה כמוה מאז נישואיהם של נפוליאון וג'וזפין. אבי הכלה הגיע לחתונה במדים רשמיים של הצבא הצרפתי שעליהם התנוססו כל אותות הכבוד שקיבל במלחמה באלג'יר. בתום כמה שנות נישואין ושלושה ילדים, הפסיכיאטר החליט שהוא חייב לעזוב את הבית כדי לחפש את עצמו, והותיר את אשתו, ילדיו ואת חמו וחמותו – המומים, כואבים ושבורי לב לחלוטין.
בת דודתי קתרין שהיא טיפוס נמרץ וענייני, החליטה לעזוב את צרפת לכמה שנים כדי להחליף אווירה וכדי להשתלם בתחום הרפואי שבו עסקה. המקום שנבחר היה מיאמי שבארה"ב, שהוא כאמור מקום רחוק מאד מפריז. הדודים לא אהבו את הרעיון, אבל לא היתה להם ברירה. מקץ שנתיים בערך הודיעה להם חגיגית: החלטנו לחזור. מי זה החלטנו? שאלו נבוכים והיא אמרה: אני, הילדים וגם קרלוס החבר שלי. מהיכן צץ קרלוס זה ומה טיבו? תהו השניים והמתינו בקוצר רוח למועד הגעתם של הנכדים, בתם ובן זוגה המסתורי.
לבסוף הגיע המועד שחיכו לו כל כך, הגנרל לבש את מיטב מחלפותיו וכך גם אשתו. כשהבת והילדים יצאו לקראתם ראו שלצדם פוסע אדם נמרץ לבוש חולצה משונה של צ'ה-גווארה ומצנפת אדומה מעוקמת על ראשו. מה זה האיש הזה? שאלו ההורים המבוהלים את בתם היחידה והיא הסבירה להם שקרלוס הוא גולה מניקרגוואה, מהפכן חובב שגם עשה מהתחביב שלו מקצוע, ושהם מאד מאוהבים זה בזו וזו בזה, וגם הילדים מאד-מאד אוהבים אותו.
הגנרל נראה כאילו כל עולמו הולך להתמוטט עליו ודודתי נזקקה לטיפות הרגעה בדחיפות. כל הדרך במכונית קרלוס השמיע להם שירי מחאה קומוניסטיים קצביים ושמחים, בזמן שבת דודתי וילדיה הצטרפו אליו בקול שירה ותיפופים. איפה טעינו שאלה הדודה את הגנרל כשנסיעת הבלהות הזו הסתיימה סוף-סוף. זה בגלל המנוול הזה, מיטראן, הוא ענה חלושות.
נכון להיום בת דודתי, קרלוס והילדים גרים במרסיי. הגנרל ודודתי עזבו את ורסיי ועברו להתגורר בסמוך אליהם. בת דודתי עושה חייל בעבודתה כמנהלת מחלקה בבית חולים גדול ובן זוגה מטפל בינתיים בילדים עד שתגיע השעה שבה יוכל למגר סוף-סוף את שלטון העריצים בארצו. בעוד שבוע וחצי דודתי צפויה להגיע לארץ כדי להשתתף באירוע משפחתי שעליו רמזתי בפוסט הקודם. היא העבירה לאמי רשימת דרישות שאינה ניתנת למשא ומתן: צריך לאסוף אותה מהשדה תעופה עם הגעתה בשעה 23:40, היא מבקשת שנסדר לה בית מלון נושק לים בתל אביב, עם אנשי צוות שיודעים לדבר בשפה של בני אדם (צרפתית) והיא מבקשת בכל לשון של בקשה שנרחיק מפניה כל אדם שעוסק במהפכנות רדיקאלית לפרנסתו.
ארכיאולוגיה להמונים 