סבא שלי כל עוד עמדו לו כוחותיו, התגאה בכך שלא פסח על מערכת בחירות אחת בצרפת, ובכל פעם שנדרש לכך התייצב בגאון כדי למלא אחר זכות ההצבעה שלו כאזרח מסור ונאמן של הרפובליקה. גם לאחר שהיגר לישראל ממרסיי והוא כבר פנסיונר, הוא וסבתי נהגו להתייצב במשרדי הקונסוליה בחיפה, לבושים במיטב מחלפותיהם, כדי לשלשל פתק עם שם המועמד של המפלגה החביבה עליהם (הסוציאליסטית, תמיד). לרגל המאורע סבי היה מוסיף לדש חליפתו סמל טריקולור קטן, שאותו קיבל כאות תודה על שירותו הנאמן כפקיד מנהלה בממשל הצבאי בטוניסיה במשך עשרות שנים ברציפות. להוציא שנה וחודשיים, בין מרץ 1942 למאי 1943, כפי שכבר כתבתי על כך בפוסט אחר.
השבוע הלכתי לראות את הסרט "נקודת איסוף" La Rafle המספר את סיפורם של יהודי צרפת בקיץ הגורלי של שנת 1942. שלא כמו בני משפחתי שיכלו לצלוח את התקופה הקשה הזו בשלום, אם בזכות המרחק לקונטיננט, אם בזכות החסות שפרש עליהם השליט התוניסאי הבּיי ואם בזכות חוסר המוטיבציה של פקידי הממשל הצרפתי למלא אחר הפקודות שנשלחו אליהם מברלין. היהודים בצרפת ובפריז בפרט, נאלצו להתמודד עם תסריט בלהות שאת תוצאותיו איש מהם לא יכול היה לצפות מראש. אומה שחקקה על דגלה את עקרונות השוויון-חירות- אחווה, לא תעז לצאת כנגד אזרחיה שלה, חשבו כולם, אבל עקרונות נעלים שכל שיהיו, לא שווים הרבה אם אין מאחוריהם כוונה. "נוכל לשלוח את המהגרים חסרי האזרחות, אבל לא נוכל לשלוח את היהודים בעלי האזרחות הצרפתית. הציבור עשוי להתקומם נגד מהלך כזה", הרהר הגנרל פטן באזני עוזרו משזה מסר לו שהגרמנים מבקשים שיסגירו לידיהם 24,000 יהודים כדי להעבירם ליישוב מחדש "במזרח". באותה עת היו בפריז יהודים רבים שברחו מגרמניה, מאוסטריה ומפולין ולא היה להם כל מעמד חוקי מוסדר. "אם כך, נשלול מכולם את אזרחותם", הציע הנ"ל פתרון יצירתי.
הסרט מתמקד בשלושה פרקי זמן: בימים שלפני המצוד כאשר מרבית היהודים חיו פחות-או-יותר בשגרת חייהם. משפחת וייסמן הממוקמת במרכז העלילה, היא משפחה יהודית אחת מיני רבות ובה אם ממוצא גרמני שמלהגת בצרפתית קלוקלת מתובלת ביידישקייט, אב (גד אלמליך הקומיקאי המצוין), המגלם מהגר אידיאליסט מפולניה בעל נטיות טרוסקיות וגם שלושה ילדים: בת בכורה שניחנה ביכולות לראות את הנולד ודורשת שוב ושוב מהוריה לעזוב לפני שיהיה מאוחר, בת צעירה יותר חובבת בלט ובן צעיר, ג'ו, שמתגלגל רוב היום ברחובות פריז עסוק במעשי פרחחות ומשובה עם שני חבריו.
בליל ה ה- 16 ביולי 1942 פרצו שוטרים צרפתים (כן, כן…) מצוידים ברשימות מפורטות לבתי היהודים ברובע ה- 11 וה- 12, ופקדו עליהם לארוז תוך דקות ספורות כמה מטלטלים. קרוב ל- 13,000 איש הובלו לאצטדיון מרוצי האופניים בואל דיבר (Vel D`Hiver) שבפאתי פריז, בתנאים לא-תנאים וללא מזון ומים. בשלב זה נכנסים לתמונה שני אורות של חסד – אחד בדמותו של הרופא היהודי המגולם בידי ג'ן רנו האחד והיחיד והשני- האחות הנזירה שאותה מגלמת מלני לורון (שושנה היפה "בממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו). פרק הזמן השלישי עוסק בשהייתם של היהודים שניצודו באותו מאורע במחנה הריכוז שהוקם עבורם בדראנסי.
כמו בהרבה סרטי שואה, התחושה הקלסטופובית מתגברת והולכת על ציר הזמן והיא נוגעת להגדרת המרחב המותר ליהודים: בראשית הסרט כולו מותר, אחר כך אוסרים עליהם לשהות במרחבים הציבוריים הפתוחים לכולם – גנים, מקומות בילוי, מוסדות תרבות, בתי ספר. באחת הסצנות, ניגש שוטר צרפתי לשתי נשים יהודיות שמשגיחות על ילדיהם בגן שעשועים ומודיע להן שלפי החוק אסור להן להיות פה. בתגובה, אישה לא-יהודיה עוזבת אתן את המקום כמחאה. למרות אי הנוחות הזמנית (כך לפחות קיוו), הבית הוא עדיין מקום בטוח ומוגן, עד לאותו ליל שימורים נורא. המעבר לנקודת האיסוף שבפאתי עיר האורות, מסמל מרחב ביניים נוסף, אותו אצטדיון מקולל שבו הסבל האנושי הוא המופע היחידי שמוצג בו. אך גם משם מדירים את הניצודים לעבר מרחב מרוחק יותר, מחנה מגודר ושומם, שאין סביבו ישוב או עדים שעשויים להתעניין במתרחש בין כתליו. המרחב הבא שאליו מובלים גיבורי הסרט, הוא מרחב אחרון וסופי, מרחב של אין-מרחב מוחלט, שצרוב בתודעתו של הצופה למרות שהבמאית לא הרחיקה לקחת אותנו עד לשם.
כוחו של הסרט הוא בפרטים הקטנים, בתמונות ובקולות שמהדהדים בזיכרון התרבותי של כל צרפתי ממוצע : כמו הרגע שבו הרופא מגלה שהאחות-נזירה היא בעצם פרוטסטנטית, קבוצה שהיתה בעצמה מיעוט נרדף בהיסטוריה העקובה מדם של מלחמות הדת בצרפת. דמותה הרחומה מתכתבת עם דמותה של מריה הקדושה, האם האולטימטיבית בכל תרבויות המערב. נראה שהבמאית (הלא יהודייה, יש לומר), ביקשה לקשור בין הסבל של הצלוב שביקש לכפר על חטאי האנושות לבין סבלם של היהודים שהוכרחו לעשות זאת מבלי שנשאלו לדעתם. באחת הסצנות החזקות בסרט, השומרים במחנה הריכוז מפרידים בין הילדים לאמהותיהם, בזמן שהאבות הלכודים מאחורי גדרות התיל, מנסים להתנגד ולהיחלץ משם בכל כוחותיהם. משהדבר לא עולה בידם, הם משלימים עם הגזרה, והאבא של הגיבור ג'ו, מנפנף לו לשלום במחוות פרידה בכף יד פצועה כסימני סטיגמטה. ויש גם את עוגיות המדלן שהנזירה מצליחה להביא למחנה אחרי שהתפרצה למשרדו של מושל המחוז כדי לספר לו על תנאי הרעב שבהם מוחזקים הילדים. כמה רחוקות וכמה קרובות אותן עוגיות מדלן מאלה שהתרפק עליהן פרוסט בזיכרונותיו.
מעבר לסוב-טקסט יש בסרט גם טקסט ברור ונוקב שאינו מתיימר להיות מעודן, כמו האופן הקריקטוריסטי-גרוטסקי שבו מתואר היטלר בכמה אבחות סצנה קצרות. אני חייבת להודות, שלא היה ברור לי מדוע חשוב היה לבמאית לשבץ אותן בסיפור העלילה שהיתה גדושה ממילא, אבל אולי הן נועדו לחדד את הפער בין המציאות הפסטוראלית שבה חיי הפושע, לבין מציאות הביבים של קורבנותיו. ואולי יש פה גם מסר נוסף, שעלה לאחרונה גם באקטואליה שלנו כאן- מין רמז לכך שתרבותם של בני האדם לא צריכה להימדד לפי קודים חיצוניים של גינוני שולחן, לבוש מהודר או העדפות מוסיקליות (אופרות של ואגנר, למשל), אלא לפי המעשים שהם מבקשים לעשות או לא לעשות לזולתם.
טקסט נוקב נוסף שמוצג בסרט והוא חמור לא פחות, מעלה את מידת האשמה או האחריות של המדינה צרפת לאזרחיה היהודיים ולפליטים שביקשו בה מקלט. באותו ליל-קיץ של 1942, היו בקרב השוטרים הצרפתים שבאו לעצור את היהודים, מספר מסוים של אנטישמים, סדיסטים ורשעים גמורים. אבל אלה היו מיעוט שבמיעוט – רוב רובם היו אנשים מין השורה, שרק ביקשו לשמור על משרתם, להתפרנס, למלא את חובתם. היו כמובן גם אחרים שאת מספרם קשה להעריך, שראו את האיוולת ואת חוסר ההיגיון בכל זה ועשו משהו כדי לשנות את הגזירה. כמו אותו שוטר במעבר האצטדיון שפשפש בניירותיה של הנערה היהודייה שביקשה לצאת משם "משום שהיא רק הביאה את ארוחת הצהריים לבעלה השרברב". הוא ידע היטב שניירותיה מזויפים, כי הוא היה מאלה שעצורו אותה ואת בני משפחתה כמה לילות לפני כן, ובכל זאת השוטר נתן לה לעבור תוך שהוא לוחש לה משהו שנשמע כמו: "שיחק אותה". והיה גם מפקד הכבאים שהגיע לאצטדיון, נדהם והמום ממה שראו עיניו. הוא הורה לפקודיו לפתוח את צינורות הכיבוי ולחלק מים לצמאים בניגוד להוראות השוטר שהיה במקום. היהודים מסרו לכבאים בגניבה מאות פתקים ומכתבים לבני משפחותיהם כדי להזהיר אותם מפני הבאות. מפקד הכבאים שראה זאת, כינס את פקודיו בסוף היום, ואמר להם שהחליט לתת להם יום חופשי למחרת וכרטיס נסיעה חינם במטרו, כדי שיוכלו לבצע את המוטל עליהם לעשות. אבל כוחו של הסרט הוא דווקא בפרספקטיבה הנמוכה שמתמקדת בגובה מטר בערך, בגובה מבטם של הילדים. "הטריק" הזה תמיד עובד, ויעידו שלוליות הענק שהשארנו שם על רצפת אולם הקולנוע.
כשחזרתי הביתה, גוגלתי את שם הסרט כדי לבדוק כיצד השפיע הוא על התודעה הציבורית בצרפת מאז שיצא לאקרנים בחודש מרץ השנה: גיליתי למשל, שזו הפעם הראשונה שמשהו מעז לדבר בגלוי על חלקם של השוטרים הצרפתים במלאכת הגירוש של היהודים למחנות ההשמדה. זאת ועוד. הסתברו פרטים נוראים נוספים כמו הנכונות של פקידי ממשלת וישי למלא אחר דרישות הגרמנים גם מעבר למה שנדרש. באותו מצוד מפורסם הם נתבקשו לגרש רק את ההורים, אבל הפילדמרשל פטן, הגיבור המהולל של מלחמת העולם הראשונה, טען שהיא אפשר להשאיר את הילידים מכיוון שהדבר יטיל עומס בלתי נסבל על שירותי הרווחה. אפילו הגרמנים היססו לקבל את המחווה הנדיבה, ולא ממניעים הומניטאריים – הם טרם הצליחו להביא את המשרפות למלא יעילות תפוקתם.
באחת מתוכניות התרבות שנשמרו באינטרנט צפיתי בראיון עם השחקנית הראשית מלני לורן. היא תיארה את המעמסה הרגשית שלוותה אותה ואת שאר השחקים במהלך הסרט, במיוחד בחלקים שצולמו במחנה הריכוז. היא דיברה על המציאות הבלתי נסבלת שלא ניתנת להבנה, ומאידך, על העובדה שרוב –רובה של יהדות צרפת ניצלה, בזכות התנגדותם של אזרחים מן השורה. באותו ליל מצור הצרפתים נדרשו לספק 24,000 יהודים, אבל קרוב ל- 10,000 איש הוזהרו מבעוד מועט והצליחו להימלט. היא דיברה גם על הנאום המפורסם של שיראק שרק בשנת 1995 יותר מ- 40 שנה אחרי, הכיר בעוול שצרפת גרמה ליהודיה באותה תקופה אפלה. לדעתה הסרט עוסק בעתיד יותר מאשר בעבר – חשוב לדעתה להעביר את המסרים המוצגים בו, להכיר בעובדה שהאנטישמיות טרם עברה מהעולם ושיש עדיין מקומות בצרפת שבהם חיים פליטים ללא זכויות כמו בסרט welcome.
בתוכנית תרבות אחרת שנקראת "ילדי אברהם" (פורמט חשוב בעיני שאולי כדאי שנאמץ כאן), הועלו תכנים מורכבים הנוגעים לקשר שבין היסטוריה לדת. בתוכנית מופיעים הרב חיים כורסייה, האב דה-לה מורנדיס ומלכ כבל – איש דת מוסלמי. השלושה נפגשים באולפן קטן עם מנחה נעים סבר וקהל מצומצם, כדי לדון בענייני אקטואליה ותרבות באווירה משוחררת ופתוחה והראייה – הם מקפידים לפנות זה לזה בגוף שני, שלא כמקובל. בתוכנית שצפיתי שהוקדשה לסרט הועלו סוגיות מעניינות ביותר, כאשר עיקר המתח עמד בין הכומר לרב. לשם שינוי, המוסלמי נותר רוב הזמן מחוץ לסיפור.
אחת השאלות הראשונות שהועלו עסקה בעובדה שהיהודים חשו את עצמם מוגנים בצרפת בזכות חוקיה האזרחיים המפותחים, ומסיבה זו מרביתם בחרו להישאר בה בזמן המלחמה. המנחה שאל את הרב, האם היהודים איבדו משהו מאמונם בשלטונות צרפת בעקבות אותם אירועים שקרו. הרב כורסייה התלבט כיצד לענות לשאלה זו. הוא סיפר על רב באיזו קהילה יהודית שבא אליו בטענות על שהוא מזמין את השוטרים ששמרו עליהם "להרמת כוסית" לכבוד ראש השנה, משום שהם אלה שלקחו אותם למחנות בזמן המלחמה. קשה למחוק טראומות היסטוריות אך מאידך, ללא סולידאריות, לא ניתן יהיה לבנות חברה ערכית וצודקת. ההבדל בין ה- 14 ביולי ל- 16 ביולי, הוא בסה"כ יומיים, אבל יש בניהם פער ערכי עמוק ועקרוני.
אחר כך הגיע לאולפן מפיק הסרט אלן גולדמן, כדי לדון בכמה סוגיות מרכזיות. לדעתו הסרט "נקודת מפגש" נועד להאיר חלקים נסתרים במצפונה של האומה הצרפתית: בכל הדתות יש פעולה של חשבון נפש בזמנים מסוימים כמו בימי הרמדאן, יום כיפורים או בשעת הוידוי אצל הכומר. החפירה בזיכרון נועדה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, ופעולה זו הכרחית לפרטים אינדיבידואליים כמו גם לקבוצות ולאומים. מכאן המנחה שאל את הנוכחים מה דעתם על משקלה של הצייתנות במנגנונים חברתיים. גולדמן ענה שהשואה היא בראש וראשונה סיפור חברתי: שוטר שקיבל לידיו צו המורה לו לעצור משפחה יהודית באישון לילה, מין הראוי היה שישאל את הממונים עליו שאלה פשוטה: מדוע, מהו פשעם? ומאחר ושאלה זו אפילו לא הועלתה, הרי שהדרך למחנה ההשמדה נסללה. מה שמבדיל בין צדק אנושי לצדק אלוהי הוא שהצדק האנושי הוא צדק שתוקפו זמני והוא עשוי להשתנות לפי גחמותיהם של פוליטיקאים ומחוקקים. חוק אלוהי בניגוד לכך, הוא חוק קבוע ונצחי שניתן לחוש אותו בלב או במצפון האנושי של כל אדם ואדם. המנחה ביקש מאנשי הדת שיביאו דוגמאות למקרים שבהם הופרו חוקים אנושיים שהתנגשו עם ערכי המצפון או הלב – הרב נתן את הדוגמה של המיילדות המצריות שהתנגדו לצו של פרעה לפגוע בתינוקות העבריים, הכומר ציין את ישוע כמי שהפר את כל החוקים הרבניים ועל כן, שילם על כך מחיר כבד, ואילו איש הדת המוסלמי התקשה למצוא דוגמאות להעדר צייתנות לפחות בכל מה שנוגע לחוקי האלוהים כפי שהם מנוסחים בקוראן.
שאלה נוספת שהועלתה לא פעם בהקשר לשואה, דנה בנוכחותו או בהעדרו של האלוהים. הכומר הביא כדוגמה את קריאתו של ישוע רגע לפני שהחזיר את נשמתו: אלי, אלי למה עזבתני? הוא טען שיש ספקות שמותירות אותנו במקומנו ויש ספקות שמשמשות פרוזדור לעבר אמונה חזקה יותר. כל המיסטיקנים מכירים את החושך, אבל אם אתה אוהב את הכוכבים, אתה לא פוחד ממנו. איש הדת המוסלמי טען שמדובר בשתי שאלות שאינן נוגעות זה לזה – אלוהים נמצא במקומו, אבל האדם הוא זה שצריך לעשות את העבודה. תפקידו של המאמין לעשות טוב ולהיטיב עם סביבתו, ובכך להתעלות לדרגתו של האל. רק הרב שתק, אולי כי היה לו יותר מדי מה לומר בעניין הזה.
שאלה אחרונה שהועלתה בדחילו וריחמו נגעה לפוליטיזציה של השואה בימינו. המאבק על הזיכרון הוא מאבק צפוף מאד, מדוע השואה של היהודים תופסת מקום כל כך מרכזי? הרי היו עוד "שואות", אומנם בקנה מידה מצומצם יותרשכוונו נגד אנשים תמימים חפים מפשע – כמו צוענים, הומוסקסואליים או חוסים במוסדות. מדוע ממעטים לדבר עליהם? נראה שהכומר הסכים עם ההבחנה, שכן הוא מלמל: נכון, רק על היהודים מדברים כל הזמן. המפיק גולדמן ביקש להבהיר שאי אפשר לערוך מדד סבל: כל מי שסובל, סובל לעצמו. יחד עם זאת הוא מבקש לציין ששואת היהודים היא בכל זאת ייחודית משום שלא ניתן לנתק אותה מרצף האירועים שקדמו לה לאורך ההיסטוריה המערבית. היהודים אינם אלא 0.02% מכלל אוכלוסיית העולם ועדיין הם נושאים על גבם תלי-תלים של אשמה על כל דבר ועניין. אימו סיפרה לו למשל, שכשבכל פעם שהיו הצפות או מחסור בגשמים בפולין, מיד היהודים היו צריכים להיערך מחשש לפוגרומים. היהודים היו מאז ומעולם מטרה נוחה, מיידית, ברורה וטבעית לכל מה שלא מסתדר בעולם הזה. זו הסיבה העיקרית שהאידיאולוגיה התעמולתית של היטלר צלחה יפה כל כך, שכן הוא לא היה צריך להמציא הרבה. מיד אחר כך התרעם הרב כורסייה כלפי הכומר ואמר לו: אני מאד מתפלא על המשפט הזה שאמרת – מה זאת אומרת, תמיד מדברים רק על יהודים? האם ידעת שלפני שהוציאו את הסרט "רשימת שינדל", 60% מכלל האמריקאים טענו במשאל מקרי שהם לא שמעו על השואה? מה שחשוב הוא לדבוק באמת ולספר את מה שקרה.
הכומר קצת נעלב בחזרה ואמר שהוא בסך הכול אמר משפט תמים ומה הוא עושה מזה עניין. המוסלמי ביקש להפיג קצת את המתח ואמר שהוא רוצה להפנות שאלה אחרונה למפיק גולדמן: האם יש סיכוי שמקרים כאלה עוד ישנו ויחזרו על עצמם? המפיק ביקש להודות לו על השאלה וענה שלצערו , הדבר בהחלט אפשרי. צריך לזכור שאסור לסמוך יותר מידי על השיטה ועליכם, אנשי האמונה, מוטלת החובה לשמור שזה לא יקרה. אבל כפי שהדבר נראה כרגע, אני חוששת שהמשימה הזו עשויה להיות קצת גדולה עליהם.
.
ארכיאולוגיה להמונים 
