ארכיון חודשי: דצמבר 2010

סנובית בקיסריה

 

או הג'ינג'י של חלי לא לבד

שייח'-השייח'ים ושלושים ותשע נשותיו

תכנסי, בבקשה, בבקשה.., הוא אמר בחיוך ולחץ את ידי בלחיצת יד אמיצה וקצרה, לא לפני שסקר במהירות את לבושי כדי לוודא שאינני מסוג הנשים היהודיות שנמנעות מנגיעות יד אקראיות עם זרים גמורים.

תודה רבה אמרתי לו, וצעדתי בעקבותיו  בשביל המתעקל  לפתח ביתו בין שיחי נוי מטופחים, פסלי גן עשויים גבס וכלובים גדולים מאוכלסים בתוכים וציפורי שיר.  גן עדן נטוע בין ערמות אשפה בשולי המדבר, בעיר שנוסדה בידי הממשל רק בכדי לאכלס בה אחת ולתמיד את אלה שמסרבים להשתכן במגורי קבע מזה עידן ועדנים.

סליחה על הבלגן, אני צובע את הבית עם הבן שלי. אשתי נסעה לחו"ל ואנחנו עושים לה הפתעה.

נסעה לעשות חאג' ? אני מגלה טפח מידענותי על מנהגי מארחי

לשוויץ היא נסעה עם הילדה.

?

לבקר את ההורים שלה.

אה.

תשתי משהו? קפה?

בשמחה, אני אומרת.

הפוך?

מה הפוך?

יש גם אספרסו, אם את מעדיפה. הסתכלתי על  מכונת הלוואצה משוכללת שניצבה בגאווה על משטח השיש במטבח המצויד וחשבתי בצער שכך כנראה חולפת תהילת עולם. שיהיה אספרסו, אמרתי לו.

אחר כך בסלון המעוצב בסגנון בארוקי עשיר, התיישבתי עם ספל האספרסו ושמעתי סיפורים על משפחתו,  בני  שבט אל הוזייל: צאצאים של בני הלאל שבאו מחצי האי ערב עוד בימי החאליפים הגדולים והמצאו נחלות בארצות רבות מעירק ואיראן במזרח, דרך ירדן, סוריה, מצרים, לוב, טוניס, אלג'יר ומרוקו במערב.  את הפלחים הם הביאו לפה כדי שיעבדו בשבילם את השדות, כי הם לא בנויים לעבודה הזאת. גם שחורים מאפריקה הם הביאו. האסלאם רוב הזמן היה פחות חזק אצלם – חוקי המדבר גוברים על חוקי  השרעייה . אבל היום כולם נעשים יותר דתיים. גם אצל היהודים זה ככה.

האם יש מעמדות? בטח יש. פלח נחשב פחות מבדואי.  בדואי יכול להתחתן עם בת של פלח', אבל הפוך – זה לא מקובל. אם נגיד בא פלח לבקש את ידה של בת של בדואי, האבא לא יגיד לו לא ישר. גם אם אחד שחור יבקש. חארם, אצלנו אומרים שכמו שכל השיניים במסרק שווים – גם ככה האנשים בפני אלוהים.  אבל לאבא של הבת מותר לבקש כמה מוהר שהוא רוצה. והמוהר אצל הבדואים הוא מאד יקר. אבל אחרי 67 המצב השתנה. התחילו לייבא נשים בזול מהשטחים.

ואיך קרה שאשתי שוויצרית? טוב גרתי שם כמה שנים. היא מהצד הגרמני. בחורף הטמפרטורה מגיעה למינוס 20, אבל בסוף מתרגלים. כשהבאתי אותה לישראל, גרנו קודם בבת ים. רציתי להרגיל אותה למנטאליות לאט לאט, יעני. אחר כך עברנו לקריית גת ורק אחרי כמה שנים הגענו לרהט. היום אני מת לחזור לשוויץ אבל היא לא רוצה. טוב לה פה.

רוצה לשמוע על האבא שלי סלמאן אל הוזייל? הוא היה השייח' של כל השיח'ים. רק פעמיים  בהיסטוריה היה שייח' כזה שהיה מקובל על כל השבטים כמו האבא שלי. המלך חוסיין עליו השלום, היה כאן בתור ילד עם סבא שלו עבדאללה, עוד  לפני שהיתה ישראל. איך הוא התחתן עם 39 נשים? טוב, הוא היה צריך את זה כדי לחזק בריתות עם משפחות משבטים קרובים ורחוקים. אבל רק את האימא שלי, האחרונה מביניהן, הוא אהב באמת. עם כל הנשים הוא התגרש ורק אתה הוא חי 35 שנה.  השייח' חי מאה שנים בדיוק הוא נולד ב- 1882 ונפטר ב1982. ועכשיו רוצים להפוך את הבית שלו,  את הקאסר הנמצא פה קרוב  לבית מורשת לעדה הבדואית.

יש כאן מישהו שיכול להראות לי את הבית? אני שואלת והמארח שלי אומר בטח, הנה אחמד זה הבן של האח מספר 74 שלי.  וככה יצאנו לדרך הנכד שמי ידע מה מניינו בשושלת ואני, דרך חצרות תחומות בגדרות רעועות, ערמות אשפה, והרבה פרצופים סקרניים שביקשו לדעת בחיוך רחב מהי מטרת הביקור הממלכתי. כל אלה האחים שלך? אני שואלת והוא אומר: בני  דודים.

הגענו לקאסר – בית אבן בעל שתי קומות מט ליפול שידע ימים טובים יותר ובבמתארו הנוכחי רחוק מלהזכיר ארמון.  בשלב זה הצטרף אלינו נער צעיר שהילך כמה פסיעות מאחורי המלווה הרשמי שלי, שהילך כמה פסיעות מאחורי כי סדר צריך להיות פה.  החדר בקומה התחתונה או מה שנשאר ממנו, היה גדוש באשפה מכל סוג ומין, מפולות אבנים ולשלשת יונים. מה אתם עושים אתן? והילד הסביר:  מוכרים ב 10 שקל.  איש עסקים האח שלך אני אומרת למלווה והוא מתקן: זה בן דוד שלי.

למעלה השייח'  היה מקבל אורחים הוא אומר ומצביע על מדרגות האבן הרעועות והצרות שמובילות לקומה השניה, רוצה לעלות?  בטח, למה לא. הנוף המדברי שניבט מהקומה השניה הוכתם בפחונים ומבנים ארעים עשויים טלאי על טלאי ללא כל סדר מוגדר.  בחצרות הבתים הצמודים לקאסר בצבצו ראשי צאן, חמורים ותרנגולות לרוב. רק ביתו של הבן של האישה המועדפת נותר בתפארתו כנווה מדבר מוריק ומטופח בלב הישימון.

 

חמישה פרנק

במסגרת עבודתי על תיק התיעוד הפרטי שלי מצאתי נייר מקופל ועליו נכתב "mon Pere" בכתב ידו של סבא שלי. בתוך הנייר המקופל מצאתי מטבע כסף של 5 פרנק, בקוטר 3.5 ס"מ : בצדו האחד מתנוסס דיוקנו של נפוליאון III המכונה אימפראטור, בצדו השני סמל מורכב שבמרכזו נשר ומסביבו נכתב : אימפריה צרפתית, ובחלק התחתון מצוינת השנה – 1868.

מהכיתוב הבודד על נייר העטיפה עולה, שהמטבע היה שייך לסבא-רבא שלי יוסף זיתון, שנולד שנתיים בערך לפני שהוטבע המטבע. האם גם הוא קיבל אותו מאביו? קשה לדעת. מטבעות כמו חפצי ערך אחרים נוטים להתגלגל הלאה בצורות שונות ומשונות גם אחרי שהם יוצאים מהמחזור המוניטארי. וכמה היה שווה מטבע כסף של 5 פרנק בשנת 1868? קשה להעריך: בין השנים 1868 – 1849 , 20 סנטים היו שווים רבע פרנק, או 4 סוּ. 40 פרנק, כלומר 8 מטבעות כאלה, היו שווים מטבע זהב אחד.
אחר כך ביקשתי לברר כמה זמן שימש המטבע והסתבר ש- 10 שנים בערך. בשנת 1878, בוטל לגמרי הערך של 5 פרנק אבל יש להניח שעוד לפני כן אף אחד לא שש לשאת את דיוקנו של נפוליאון הקטן (Napoleon Le Petit ) כפי שכינה אותו הסופר ויקטור הוגו. אחרי המפלה המבישה בקרב סדאן ב- 1870, הושם האימפראטור המגלומן במעצר והרפובליקה הושבה אל העם. עד היום הצרפתים זוכרים לו בעיקר את הכשלונות הדיפלומטים הצורבים ואת הקרבות המיותרים שניהל כנגד הפרוסים, האיטלקים, הספרדים, אמריקה הלטינית, ארה"ב ועוד כמה ממלכות במזרח הרחוק. קרל מרקס אמר בהקשר אליו, שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה פעמיים – פעם כטרגדיה ופעם כפארסה.

ובכן איך המטבע הזה התגלגל לידיו של סבא-רבא שלי והאם אפשר לנסות ולמצוא הסבר אפשרי למסלול שעשה, ובכלל איך אפשר ללמוד על החיים בתוניסיה באותן שנים? ובכן, פשוט מאד: קוראים בעיתונים. ולא סתם בעיתון הלבנון, עיתונם של "מתנגדים" אשכנזים מירושלים. מבין הכתבים היה גם כתב אחד שישב בתוניס ושמו אליעזר אשכנזי, שהפליא לספר בעברית ציורית וקולחת את קורות הקהילה היהודית בתקופה ההיא.

וכך הוא כותב ב- 9 בדצמבר 1869:
"בגליון ל"ז מהלבנון, הייתי מבשר טוב, ובשרתי כי ראה ה' בעני בני האדם הנבראו בצלם אלוקים ויתן בממשלת צרפת האדירה רחמים וחסד לשלוח אחד משריה אשר למשפט ישורו לשבת בתוניס למען הרים מאשפתות אביוני אדם ולהציל עשוקים מיד עושקיהם כח, ולהעמיד במשפט ארץ תוניס. בגליון הנ"ז הוצאתי כל רוח תקותי ותקוות כל יושבי ארצינו, אשר יקוו להושע ע"י השר הישר באדם מצרפת. ועתה הנני בא למלאת דברי ולספר באזני הקוראים את הנשמע והמדובר כהיום אחרי בוא לתוניס השר הצרפתי:
רבים מהנושים בממשלה, לקול השמועה כי האדון אשר אנו מבקשים בא יבא ולא יאחר, הכינו אמתחות ושקים ריקים לא המעיטו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, לתת בתוכם תוכן הכסף אשר הם נושים בהממשלה. נמשלו בזה להאשכנזים ממדינת שוואבץ, אשר אחר אשר כבשו הצרפתים אלג'יר, עזבו השוואבץ את ארץ מולדתם, והלכו הם ונשם וטפם אלג'ירה ; כי מלבד כי הארץ ההיא פוריה, ולא יחסר כל בה, כי אם שוואבין הוגד להם כי באפריקה יש מוצא לזהב, ואמרו בלבם, כי בבואם ימלאו חסרון אפריקה ובטנם ימלאו מפרי הארץ וזהב אשר ילקט בחוצות העיר, כי הכסילים אשר שמו זהב בסלם, חשבו כי הזהב כאבני גיר מנופצות בכל מדרך כף רגלם – כן חשבו רבים מעמי הארץ תוניס הנושים בממשלה, כי זהב מצרפת יאתה לרגלי האיש צרפתי, אז כי הוא יאמר לאוצר הממשלה פתח דלתיך והנושים יבואו בו ואיש איש מהם יקח את שלו".

ועתה לפרשנות ההיסטורית: זמן רב לפני שהחילו הצרפתים את הפרוטקטורט על תוניסיה, יהודיה היו עסוקים בלבחוש בקלחת הפוליטית הבינלאומית בתקווה שהמעצמות יתערבו לטובתם ויחילו את שלטונן עליהם. היהודים בארצות האסלאם לא ידעו אנטישמיות מהי, לפחות לא במתכונתה הנוצרית-אירופאית, אך ידעו גם ידעו מגבלות ואפליות כיאה לבני חסות במעמד פחות. בשנת 1804 חובר "קוד נפוליאון" שנקרא גם הקוד האזרחי (code civil) שקבע כי בני האדם נולדו שווים ולכל איש שמורה הזכות להחזיק ברכוש. היהודים בכל ארצותיהם היו הראשונים שידעו להעריך את חשיבותו המהפכנית של הקוד, אולם כאמור לא כולם זכו ליהנות מיתרונותיו. היהודים באלג'יריה נהנו ממנו כבר ב- 1830, כשזו הפכה למושבה צרפתית, בעוד שיהודי תוניסיה נאלצו להמשיך לחיות לפי הקודים שנקבעו בידי מאמיני הנביא. א' אשכנזי מתאר את ההמתנה לבואו של "השר הישר באדם מצרפת" שיבוא לעשות משפט צדק וישיב לנושים מבני העם את הכספים שלוו או גזלו מהם השלטונות (מלווה ברצון ומלווה בששון כדברי הגשש). אבל הצרפתים לא מהרו להגיע, הם התמהמהו למעלה מ- 10 שנים, עד שהתפנו סוף-סוף לעניינם.

אז לסיכום, איך התגלגל לו המטבע של נפוליאון השלישי לידיו של הסבא-רבא שלי?
אולי דרך פקיד צרפתי רם-דרג, אולי דרך הרפתקן חובב זהב ממדינת שוואבץ (שוויץ?), או אולי דרך אספן עתיקות שירד מנכסיו ונזקק לשלם עבור מצרכיו בחנותו של אבי-סבי. אני מודה שבהצעה השלישית יש משום צדק פואטי.

 

 

על אסונות מידי אדם וטבע

היום נסעתי עם ג'קי ונטשה, שני אנימטורים שעובדים אתי כבר כמה שנים, לפגישה עם פרופ' יעקב כהנוב המכונה יק , ראש החוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה. יק מנהל את עבודות השימור והתיעוד של הספינה הטבועה ממעגן מיכאל המוצגת היום במוזיאון הכט. הספונסר של הפרויקט הוא לורד  יהודי מאנגליה שביקר באולם התצוגה לפני כמה שבועות ואמר  שהוא מבקש לעשות סרטון אנימציה שיראה איך הספינה נראתה בימים ההם, כלומר לפני 2,400 שנה.

הדרך מבית אורן למרומי ההר בו שוכנת האוניברסיטה עברה עלינו בעצלתיים, הן בגלל הכביש המתפתל בנוף הציורי הירוק והן בגלל השיירה שנסענו אחריה – שלושה אוטובוסים עם סמל של השב"ס. ג'קי אמר איזה קטע זה לנסוע אחרי אוטובוס של אסירים, אם יהיה פנצ'ר בגלגל יש סיכוי טוב שייקחו אותנו בני ערובה. נטשה אמרה שהיא לא מבינה איך שמים בית סוהר באמצע היער ואני אמרתי לה שזה מראה דווקא על חשיבה יצירתית – מישהו צריך לזרז את העבודות על הרכבת הקלה

קצת אחרי 10:00 הגענו למוזיאון הכט והלכנו בעקבות יק לחדר התצוגה של הספינה הטבועה. מסתבר שהספינה התגלתה במקרה בשנות ה- 80 ולקח קרוב ל- 10 שנים לחפור ולשמר אותה. הספינה יצאה מאסיה הקטנה לישוב בדור, אך בשל טעות בניווט נתקעה ושקעה בקרבת החוף. ארבעת אנשי הצוות שהיו ככל הנראה על סיפונה, קפצו למים ומן הסתם הצילו את נפשם, אולם הסחורות עצמן נשארו שם משום שזה נחשב מזל רע לקחת אותן משם, אלא אם מדובר בזהב.

יק הסביר את עקרי התסריט שהציע הלורד ואנחנו הסכמנו פה אחד שהרעיון שלו מצוין. מה שנותר לעשות הוא לצלם חומרים (חלקי עץ ומסמרים בעיקר), להסתמך על תיאורים מילוליים (מהאודיסאוס ומהאיליאדה), לערוך שחזורים של החלקים שלא שרדו כמו המפרשים והתורן (על בסיס ציורי קיר, פסלונים וציורי כלים) ולעשות סימולציות שידמו במחשב את גובה הגלים, כיוון הרוחות ומשקל הספינה על מטענה בזמן נתון. כשנגמור את הסקריפט נצטרך לנסוע לאנגליה להיפגש עם הלורד, כדי להציג בפניו את התוצאה. עוד קורבן קטן שהסכמנו לקחת על עצמנו בלית ברירה. מלבד זאת יק היה מאד מעוניין שנצלם את החפירה התת-ימית החדשה שלו בתלת מימד. מדובר בספינה טבועה מהתקופה הביזאנטית. ב- 17 למאי החפירות מתחילות ובאחריותי לדאוג שעד אז ג'קי ונטשה יסיימו קורס צלילה.

כשיצאנו מבניין האוניברסיטה לכיוון המגרש החנייה, היה קרוב ל1:00 בצהריים. הסתכלתי על השמים וראיתי שנמתח עליהם כתם אדום ומוזר, שמקורו בעמוד שחור ענק שניצב במרכז החורש. יש שריפה רצינית שמה ציין ג'קי והוציא את המצלמה מהתיק. אם הייתי שם צבעים כאלה בסרט אנימציה, היו אומרים לי שאני מגזים. את הדרך חזרה לת"א עשינו דרך הים ולא דרך היער. ברדיו אמרו שבכרמל משתוללת שריפת ענק. כשהגעתי הביתה שמעתי על האבדות בנפש וחשבתי על הדרך הפסטוראלית לשם.