ארכיון חודשי: מאי 2010

פר(ע)נקים בקיסריה

בשבוע שעבר נסעתי לפגישת עבודה בקיסריה. האדריכל שאתו אני עובדת מטעם החברה לפיתוח קיסריה, ביקש שאנסה לברר מהו יחס הגבהים המשוער בין בסיס החומה הצלבנית לבין מפלס הרחוב הרומי-ביזאנטי שקבור תחתיו.  מאחר ולא היה לי מושג, החלטתי לסייר לאורך החומה הפנימית, ולקוות להתגלות כלשהי, שאמנם לא אחרה להגיע בצורה של דמות חשודה שגחנה לסירוגין על אחד המגדלים בחומה.

אתה עושה פה שימור? שאלתי את האיש שבהופעתו הזכיר את פיטר או'טול מהסרט של לורנס איש ערב.

סליחה אני לא מדבר עברית, הוא ענה באנגלית מתובלת במבטא חשוד.

אתה צרפתי? שאלתי אותו והוא במקום לענות כמתבקש: כמובן שאני צרפתי, אחרת למה את חושבת שיש לי כזה מבטא מצחיק?  הוא ענה בפשטות – כן.

מסתבר שקוראים לו ניקולה והוא פרופסור לארכיאולוגיה מהעיר נאנט שבחבל הלואר שליד נורמנדי. הוא מגיע לכאן מדי שנה כבר 4 שנים,  מלווה בצוות של סטודנטים שלו שלומדים ארכיאולוגיה של ימי הביניים. יש להם עניין מיוחד בקיסריה ובביצוריה משום שהם נבנו בין השאר, בידי המלך הפרנקי לואי ה-9 הידוע בכינויו "לואי הקדוש". נאמר שהחומות נבנו בידי המלך, ולא כמטאפורה: סופרי החצר הללו ושיבחו אותו על שלא בחל בכל עבודה קשה – החל  מנשיאת אבנים על גבו ועד ריקון אדמת המילוי באזור החפיר. כנראה שהוא הרוויח ביושר את התואר שלו.

האם הגעתם כבר למפלס של הרחוב הרומי-ביזאנטי? שאלתי את ניקולה והוא אמר: אני לא בטוח, אנחנו עדיין בודקים את הסוגיה.  בואי נלך למגדל הבא כדי לשאול את ז'אן.  דילגנו על אבני החומה הצרה וההרוסה בחלקה, שראשה מתנשא מעל לתהום פעורה בעומק של 13 מטרים בקרוב. בניגוד למה שכתבו סופרי המלך, אי אפשר לעבור בה עם עגלה רתומה לבהמות משא מבלי להסתכן בצניחה חופשית למטה. אחרי זמן קצר הגענו למגדל של ג'אן שקיבל את פנינו בסבר פנים יפות, ופרט באזננו את תגליותיו. גם הוא עדיין לא בטוח אם הגיע למפלס הביזאנטי, אבל אולי ג'ראר שחופר את המגדל הבא. אבל גם ג'ראר לא היה סגור על זה, והציע שאלך לבדוק אצל סבסטיין. וככה דילגתי ממגדל למגדל ומצרפתי לצרפתי עד שהקפתי את כל החומה הצפונית של העיר.

כל אחד מהצרפתים שפגשתי על ראשי המגדלים חלק אתי בסבלנות רבה את פרשנויותיו וידיעותיו הרבות. סוף-סוף מישהו גילה עניין במה שהם עושים פה ועוד בשפה שהם מסוגלים להבין. אחד סיפר לי על השיטות ההנדסיות שכללו שילוב עמודים עתיקים בבסיס הקירות, שני סיפר על החפיר העמוק שנבנה בקפידה אך מעולם לא עשו בו שימוש כי לא עלה בדעתם שאי אפשר למלא אותו במי גשמים שאינם כה נפוצים באיזורינו בניגוד לאזורם. צרפתי אחר התפייט על איכותם של כלי חרס המזוגגים וכלי זכוכית שנמצאו בשפע בשכבות מהתקופה האומאית והעבסית. הוא אמר שרואים כאלה דברים באירופה רק הרבה יותר מאוחר, לא לפני המאה ה-13. האם זה אומר שהיינו יותר מתקדמים מכם? שאלתי אותו בגאווה לבנטינית בלתי מוסתרת והוא ענה בחיוך: כמובן, כמובן. הייתם הרבה-הרבה יותר מתקדמים מאתנו.

בסוף היום רשמתי לי כמה הערות ורישומים במחברת, כדי לדון בהם עם האדריכל ששלח אותי למשימה. תוך כדי כך נזכרתי שגם לי יש קשר אישי כלשהו עם המלך לואי: ראשית משום שהוא נפטר בקרתגו שבתוניסיה, בשנת 1270 לא הרחק מהמקום שבו נולדו הוריי והוריהם לפניהם. שנית בזכות הדוד שלי ז'ילבר ששמו כבר עלה באחד הפוסטים הקודמים שלי. ובכן, לפי כמה שנים קיבלתי הזמנה להשתתף בחתונה של בת דודה שלי מפריס, ססיל. מיד הרמתי טלפון לחברתי נ' ואמרתי לה: את זוכרת שתמיד חלמנו שאחרי הצבא נסע לטיול בפריס? עכשיו הזמן זה הזמן. לא חשוב שעברו כמעט 17 שנים מאז, או שלכל אחת מאתנו יש בלי סוף מטלות ומחויבויות כלפי בעל וילדים (מצדה) או עבודות, דוקטורטים וחתולה (מצדי). כמו בבלדה על לוסי ג'ורדן, כל מה שרציתי באותה עת היה לדהור במכונית ספורט בבירת האורות, עם שיער מתבדר ברוח. לא בקשה מוגזמת, מה גם שחודש לפני כן, בן דוד שלי אלן רכש לעצמו מכונית גולף קבריולט אדומה שבדיוק התאימה לחזיון הפנטסטי הזה.

 אז ארזנו שתי מזוודות כל אחת, אחת לבגדים קיימים ושניה לבגדים עתידיים שעוד יבואו, ויצאנו לדרך. באותה עת, דודי ז'ילבר הכיר חברה חדשה בשם מרי-לואיס, שעברה להתגורר אתו. בכל ערב כשהיינו חוזרות מעוד יום שוטטות ארוך ומייגע ברחובות העיר, היא היתה מחכה לנו יפה ומאופרת לשיחת לילה מנומסת, אגב הגשת שתייה קלה בכוסות קריסטל גבוהות על מגש כסף. דוד שלי ז'ילבר מצדו היה טרוד בהפקת צלילי נחירה רמים מהחדר השני.

למה היא מתעקשת לחכות לנו בכל לילה עם כל הטקס והבלאגנים? תהתה חברתי נ',  ואני הסברתי לה שאי אפשר לגזול מצרפתיות את הזכות לארח בטוב טעם בכל שעות היום והלילה. גם אם מדובר בהגשת בקבוק מים.

באחד הלילות שאלתי את מרי-לואיס  לפשר הסמל המופיע בתחתיות שעל המגש, והיא הסבירה שמדובר בסמלה של המשפחה שלה. יעניין אתכן לראות את המפה הגנאולוגית שלי? היא הציעה בחשש, היה לה קול רועד והססני כזה. ואני השבתי כמובן, זה נושא שתמיד מאד עניין אותי. חברתי נ' החניקה פיהוק ארוך והמתינה בסבלנות שכל העסק הזה יגמר. בינתיים נגשה מרי-לואיס לארון ושלפה משם בריסטול מגולגל שנפרש לפנינו במלא הדרו מהשטיח בסלון ועד למטבח.

מה זה? התלחשה בבעתה חברתי נ'. היא הגזימה לגמרי הפעם. אל תעשי לי בושות, סיננתי לעברה בשיניים חשוקות. מה נצטרך לשמוע עכשיו על כל אלה? אני מתה מעייפות, אני רוצה ללכת לישון… אין מה לעשות, האצילות מחייבת, הסברתי לה.  

באותו לילה גחנו שעה ארוכה על מגילת היוחסין המפוארת של מרי-לואיס מימי לואי התשיעי ועד לימינו. כמעט כל אחד מהצאצאים זכה לסיומת "לואי" בשמו הפרטי, ולתוספת "דה" לפני שם משפחתו. כמה מהפכות, מלחמות, תלאות ופורענויות עברו עליהם ב- 700 השנים האחרונות ועל כולם ידעה מרי-לואיס לספר בקול רועד כשמטפחת מבושמת בקושי עוצרת את דמעותיה. אצילים באו והלכו, יצאו לקרבות גדולים, שרדו מזימות למכביר ובאו בברית נישואין עם משפחות האצולה נודעות בכל אירופה. ואז הגיעה המהפכה הצרפתית, זו שזממה לקטול את ראשי המשפחה כולה ללא כל רחמים. ימים נוראים, נוראים. רק בנס כמה מהם הצליחו להימלט.  

אך הסיפור הקשה מכל התרחש דווקא בדור האחרון: בתה של מרי-לואיס מנישואיה הראשונים בחרה להתחתן עם מהגר סודאני. שחור לגמרי, זאת אומרת. הילדה הקטנה שנולדה להם לא דומה בכלל לסבתא הבלונדינית וגם לא לאמא. נורא. מתישהו האבא נעלם, לא לפני שעשק אותה לגמרי. בושה.  כשמרי-לואיס הולכת אתה  לסופרמרקט, נכדתה רצה לעבר העובד הקשיש שמסדר את הירקות על המדפים, זה שנראה  בדיוק-בדיוק כמוה,  ובפנים מאירות משמחה היא כורכת יד קטנה סביב צווארו וקוראת לו אבא, אבא

 

 

     

מתים עלינו

זה כמה חודשים שהארץ גועשת קוצפת ורוגשת בעניינם של כאלה שמזמן כבר לא מתעניינים בנו. זו לא הפעם הראשונה שחרדים קיצוניים מעוררים מהומות בעקבות מה שהם מכנים "חילול קברים" בידי ארכיאולוגיים רשעים, זוללי עצמות, אבל הפעם נדמה שהמפגש בין החיים למתים (או הטוענים לייצגם עלי אדמות), הוא חריף ומטריד במיוחד.

ראשית כל למען הסדר הטוב כדי להבהיר כמה דברים: ארכיאולוגיים אינם מוצאים סיפוק מיוחד בחיטוט קברים. ארכיאולוגים הם אנשי מקצוע שנקראים לבצע את המוטל עליהם על פי חוק ועל פי החלטות שנקבעות בידי רשויות התכנון והפיתוח במדינת ישראל. לבנות בתים חדשים צריך? צריך. ומבני תעשייה, מסחר, חניונים, כבישים ואפילו בתי חולים, צריך? בטח צריך. אז איפה יבנו? על האדמה כנאמר במקורותינו: השמים שמים לה' ואת הארץ נתן לבני אדם.

אבל אליה וקוץ בה. הארץ שבה אנו חיים היא ככל הנראה הצפופה בעולם באתרים ארכיאולוגיים ביחס לגדלה. לא רק אברהם אבינו עליו השלום בחר ללכת לו מארצו וממולדתו אל הארץ שאותה יראה לו אלוהים. חזיונות גיאוגרפיים דומים פקדו רבים וטובים אחריו במשך מאות בשנים, וכדרכם של חזיונות הם נחשבו הרבה יותר מכל מציאות עגמומית נגלית לעין.

לחיות בארץ הקודש אף פעם לא נחשב למי-יודע-מה, אבל למות ולהיקבר בה – הו-הו, משאת נפש ממש.  אינספור עצמות יבשות טולטלו בדרכים על פני יבשות וימים במשך מאות בשנים, רק כדי להצטרף למועדון המתים האקסקלוסיבי ביותר בעולם. לאלה התווספו רבים וטובים אחרים ששמו להם למטרה למות פה מות קדושים רק כדי להגן בחירוף נפש על גל אבנים מפני השפעתם המזיקה של כופרים רשעים. מי שזקוק לרענון אקטואלי כואב יכול להיזכר בפרשת יוסף מדחת שנשלח להגן על מה שמכונה קבר יוסף, ובמשך שעות רבות דימם למוות אחרי שנפצע מירי צלף פלשתיני. היה מי שהחליט שהמקום הזה, שאינו אלא קבר  שייח' עות'מאני, הוא נכס צאן ברזל שמצריך הגנה מתמדת של חיילי משמר הגבול במשך כל שעות היום והלילה. צרכי החיים נדחקו מפני צרכי המת שבמקרה הזה זכה לשמירה הדוקה במיוחד דווקא אחרי שהלך לעולמו המסכן.

מה שמחזיר אותנו לפרשה האחרונה שהתעוררה סביב פינוי הקברים הסמוכים לבית החולים ברזילאי באשקלון ובסמוך למתחם אנדרומדה ביפו. גם פה אלה שבוחרים לעורר מהומות, יודעים בוודאות גמורה  כי מדובר בעצמות של יהודים. הרי במילא אי אפשר להציג להם טיעונים ריקים מתוכן המבוססים על כתבים היסטוריים, ניתוח אנתרופולוגי-פיסי או עדויות ארכיאולוגיות מוצקות. הם הרי מבינים יותר טוב מכולם בכל נושא ועניין. הגדיל לפרש אחד האברכים שהגיע ליפו במיוחד מירושלים, וטען בלהט בפני המצלמות שאת עצמותיה של סבתא שלו, הם חופרים הארכיאולוגים, לא פחות. די להעיף מבט חטוף בפניו החיוורות, בפאותיו הארוכות המשתלשלות משני צדי ראשו, במגבעת ובקפוטה השחורים  כדי לקבוע שהאוכלוסייה האופיינית לערי הים התיכון שונה ממנו ומכל מה שהוא מייצג באופן גורף ומוחלט. "הים התיכון הוא אלף דברים בעת ובעונה אחת. אין הוא נוף, אלא נופים אינספור. אין הוא ים, אלא רצף של ימים. אין הוא תרבות, אלא תרבויות רבות… בנופו הפיסי, כמו גם בנופו האנושי, הים התיכון הוא צומת דרכים שבו הכול מתערבב ומשתלב באחדות מקורית",  מתפייט ההיסטוריון הצרפתי פרנן ברודל.

כמה רחוקות יפו ואשקלון משכונת מאה שערים בירושלים.  לאורך אלפי שנות קיומן שתי הערים נחשבו לערים נוכריות באופן מובהק: יפו היתה נתונה לחסות צידונית במשך כל התקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית היתה לעיר יוונית- סלבקית שתושביה העריצו את קיטו – אותו נחש מיתולוגי שאיים על אנדרומדה בטרם ניצלה בידי פרסאוס הגיבור. אמנם היא סופחה לממלכת החשמונאים בדומה לערים נוכריות אחרות החל מימיו של שמעון החשמונאי, אך כשהרומים כבשו את האזור היא שבה לחסות תחת שלטון אזורי-פגאני רחב ומוכר. גם הגיור הרטרואקטיבי הכולל של העיר אשקלון ותושביה לדורותיהם הוא אעפעס בעייתי משהו: באונומסטיקון שתוארך לתקופת הברונזה המאוחרת, היא נזכרת עם עזה ואשדוד כעיר פלשתית וככזו היא מוזכרת גם במקרא. בימי האימפריה הפרסית אשקלון היתה נתונה תחת שליטה צורית ובתקופה ההלניסטית נבנה בה המקדש הקדום ביותר "לאפרודיטה השמימית" לפי כתבי ההיסטוריון הרודוטוס.  המלכים החשמונאים לא הצליחו לתפוס בה אחיזה, ובימי המרד הגדול של היהודים ברומאים תושביה נלחמו בעוז נגד המורדים. הניכור הזה נשמר גם בימי המשנה והתלמוד,  והחכמים פסקו שהיא נמצאת מחוץ לתחום עולי בבל  בכל מה שנוגע לעניין המצוות התלויות בארץ. זה עדיין לא אומר שמדי פעם בפעם לא הגיעו יהודים ליפו או לאשקלון, חיו או אפילו נקברו בהן – אבל להכריז שכל מתיהן יהודים הם?  קצת מוגזם.     

בכלל אני תוהה מדוע המתים זוכים לכאלה הקלות מרשויות הרבנות בכל מה שנוגע לחוקי הגיור. מדוע נגזר על החיים לעבור דרך חתחתים אינסופית, זרועה במהמורות ובמשימות לרוב ורק למתים עושים פה חיים קלים. ידועים מקרים שבהם התעורר חשד קל שבקלים – ומיד אותם נוכרים בפוטנציה נפסלים מלבוא בקהל ישראל, להתחתן או להיקבר בתחומי הגדר. הבוקר התבשרנו כי בירושלים עומד להיערך טקס קבורה המוני לעצמות המתים שהוצאו מבית הקברות הסמוך לבית החולים ברזילאי שבאשקלון. העצמות יקברו אחר כבוד כדת וכדין ואפילו יאמרו עליהן קדיש. מה שמוכיח שהחרדים נוטים להקפיד מאד בכבודם של אנשים ללא הבדלי דת, גזע ומין אך ורק אם הם מתים.    

 אבל בעצם כולנו במילא  יהודים, לא?.