תמונות מספרות מיודפת

המקום: האתר הארכיאולוגי ביודפת
הזמן: שבת 21 במרץ
המשתתפים: שי עוזרי (האיש והאגדה), משפחתו וחבריו

 יוצאים לדרך באופניים ממונעים ידנית

 

מרכיבים את הילדים שלא יתעייפו חס וחלילה

 

 

לומדים את השטח לפני העליה להר ובודקים כיוונים

 

 

 

עוברים מחסומי אבנים ומכשולים לרוב

 

 

כדי להגיע למסקנה שכל דרך היא דרך המלך

 

 

אם יש חברים בסביבה

 

 

                                                 ***

 

סיורים נוספים בעקבות סיפורי מורדים ופריחת אביב ביודפת יערכו:

   בשישי  27/3/09 

ובשבת 4/4/09

 

(הזדמנות להרגיש את הפריחה שלפני פסח)

 

המעוניינים להצטרף מוזמנים לחזור אלי למייל.

להתראות –

 

נטלי

 

 

 

 

אדמת חצר רמוסה בין כותלי האקדמיה

"הגינה לא היתה גינה אלא רק מלבן לא גדול של אדמת-חצר רמוסה ומהודקת כמו יצוקת בטון: אפילו קוצים לא היתה מסוגלת להצמיח. צל חומת הבטון נפל עליה בכל שעות היום, כמו בחצר כלא. וגם צל הברושים הגבוהים שהתנוססו מעבר לגדר, בחצרה של משפחת למברג." (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך,ע' 271).
 
 
נזכרתי בקטע הזה מתוך ספרו של עוז כשנקלעתי במקרה לשיחה בין שתי סטודנטיות צעירות בחנות ספרים. הללו חלקו זו עם זו בהתלהבות גדולה חוויות מכתיבת המחקר שלהן, משיחות עם המנחים למ"א או לדוקטורט ועוד סוגיות הרות גורל וחשובות מאין כמותן הנוגעות לדיסציפלינות, פרדיגמות ותיאוריות פילוסופיות כאלה ואחרות. אני לא יודעת למה מיד אחר כך, זחלה בי פתאום עצבות קטנה, כזו שיודעת שבהתחלה ההתלהבות אולי רבה, אבל הסיפור הזה יסתיים מן הסתם בקול ענות חלושה ובייאוש ובמפח נפש רב.
 
היום ממקומי אני יכולה להרשות לעצמי לשאול האם המאמץ הגדול הזה היה מוצדק בכלל, האם יש עתיד להשכלה הגבוהה בישראל ומה מידת הרלוונטיות שלה להתפתחות של האינדיבידואל ושל החברה?  הנה רק אתמול פרסם מבקר המדינה דוח חריף על התנהלות המוסדות האקדמיים בישראל:  חוסר שקיפות, נסיעות בזבזניות של מרצים במחלקות ראשונות, אנשי מנהלה ומיני פקידים ומזכירות שמקבלים דרוג של פרופסורים מן השורה ומה לא (אגב – דווקא הביקורת על החריגות בשכרם של המרצים הבכירים איננה  מוצדקת בעיני, שכן שכרם אינו גבוה משכרם של מנכ"לים זוטרים בחברות בינוניות).  כל הרעות האלה המוזכרות בדוח מצביעות על ליקויים קשים שהם בגדר סימפטומים של מחלה. אבל לחולה עצמו אין המבקר מתייחס כלל וכלל. החולה הזה מצבו רק הולך ומדרדר משנה לשנה, הוא הולך ושוקע בתוך עצמו ודומה ששכח לגמרי את הסיבה העיקרית שלשמה נולד, אולי במאה הרביעית לפני הספירה בידי אפלטון וקובץ תלמידיו, אולי בימי הביניים באורוות שבחצר הכנסיות באירופה. רק התהילה נותרה לחולה העייף הזה שרוצה שלא יבקרו אותו בכלל. בשל משמניו ועצלותו הוא מעדיף היום רווח בטוח במינימום מאמץ.
 
ובכל זאת.
שם גדלתי והתפתחתי, למדתי ובדקתי, האמנתי ופקפקתי, בניתי והרסתי שוב ושוב לפעמים עם עצמי לפעמים מול מרצים, חוקרים וחברים לספסל הלימודים. אולי אני צריכה להיות מלאה בהכרת תודה על כך, מה גם שעד לפני פחות ממאה שנה נשים כלל לא הורשו ללמוד בין כותלי האקדמיה.
 
ובכל זאת.
אם הייתי מקדישה את כל השנים שהקדשתי ללימוד באוניברסיטה במסגרות אנושיות אחרות, בלתי פורמאליות ואפילו מוזרות ואזוטריות ביותר – האם הייתי יודעת פחות על עצמי, על החיים, על העולם ? אינני  יודעת מה קורה ברוב החוגים באוניברסיטאות שכן אני למדתי בעיקר בחוגים לארכיאולוגיה ואמנות ופה ושם גם בחוגים למחשבת ישראל, פילוסופיה, היסטוריה ובלשנות קלאסית- אבל למרות המגוון אני מתקשה למנות היום בעשר אצבעותיי די מרצים שהשפיעו עליי  או אתגרו את מחשבתי באמת. רוב אלה שהכרתי היו עייפים מדי, משועממים ומשעממים מדי, אפורים ודהויים מדי, שבויים מדי בכבלי מחשבתם.  ובעיקר שבעים ומרוצים מעצמם מאד-מאד.   
 
ובכל זאת.
לסיים בלי איזו נקודת אור הרי אי אפשר: שנים לאחר הכישלון החקלאי של עמוס עוז בהפרחת השממה באדמת החצר הרמוסה שמאחרי בית הוריו שבכרם אברהם בירושלים, עבר הסופר לקיבוץ חולדה. שם הוא שמח לגלות שאין כל צורך במאמצים עילאיים ובתרופות מוזרות כדי לעורר ולרפא את גידוליו. שם הם פרצו וגדלו בחדווה גדולה בזכות השמש שחיממה אותם בכל שעות היום, בזכות עושרה של האדמה הטובה והדשנה ובעיקר – משום שלא היה עליהם צל גדול, חונק ומאיים של חומות בטון וברושים שלטניים שמנעו מהם גדילה.
    
 
      
 
 

דבר המבקר

17 בדצמבר, יום רביעי,  9:00 בבוקר
"נטלי בוקר טוב, זה דורון מדבר. יש בפי בשורות טובות: שלחתי ל"מוסף ספרים" של עיתון הארץ את הספר שלך "אדמה שחורה" ודיברתי עם אחת העורכות. דווקא נחמדה מאד. היא אמרה שישמחו אם אכתוב עליו ביקורת. זה ייקח כמה זמן שייקח אך אל דאגה. הנושא בטיפול, את יכולה להיות רגועה."
 
 
31 בדצמבר, יום רביעי, 8:45 בבוקר
"בוקר טוב נטלי,  זה דורון. סיימתי זה עתה לכתוב את הביקורת, עבדתי על זה כל השבוע ברציפות יומם וליל. יצא מעניין, כך אני מקווה לפחות. 1,500 מילה. קצת ארוך אמנם, אבל כל משפט הוא בעל משמעות. כל משפט נכתב במחשבה תחילה. יעברו מן הסתם כמה שבועות עד שהביקורת תפורסם, זה לא יהיה מיד כי  אני יודע מה זה עיתונים, יש להם זמן ואנחנו איך לומר, לא בדיוק בראש סדר העדיפויות שלהם. אבל עשיתי את שלי  ועכשיו נותר רק לחכות בסבלנות".
 
 
4 בינואר, יום ראשון, 9:00 בבוקר
"בוקר טוב. מדבר דורון. תשמעי, העורכת עושה לי צרות צרורות. מסתבר שיש כמה פורמטים למאמרי ביקורת במוסף הזה: קטן , בינוני וגדול. היא אמרה ש1,500 מילים זה הרבה וביקשה להוריד ל- 1,100. בסוף אחרי שחתכתי בבשר החי ונאבקתי בכל כוחותיי הגענו לעמק השווה: 1,300 ולא מילה פחות. כך שאנחנו נכנסים לבינוניים, שזה לא רע בסך הכול. אני מניח שהכתבה תצא  בעוד שבוע או בעוד שבועיים. אל תספרי על כך לאף אחד מלבד למו"ל שלך, כדי לא ליצור ציפיות. לדעתי את צריכה לשכוח מהספר הזה ולחשוב כבר על הספר הבא".
 
 
21 בינואר, יום רביעי, 9:00 בבוקר
"בוקר טוב נטלי. כן, גם אני פתחתי את המוסף הבוקר וראיתי שהכתבה עדיין לא  פורסמה, רק שאני מנוי לעיתון ולא כמוך מפשפש בעיתונם של השכנים. אל תתעצבי, הרי אמרתי לך שזה לוקח זמן. אני מקווה מאד שלא דיברת על זה עם אף אחד. חבל לגרום לאכזבה מיותרת לכל כך הרבה אנשים. מכל מקום, אני רוצה לדעת איך את מתקדמת עם הספר החדש. על מה הנושא? החיים במשפחה יהודית-תוניסאית במאה ה- 19 לפני הקולוניאליזם הצרפתי וקצת אחרי? יפה מאד. במקומך הייתי שוקד על איסוף חומר מכל הדודים והדודות, מההורים ומי כל מי שיכול לעזור." 
 
  
 
28 בינואר, יום רביעי, 10:00 בבוקר
"בוקר טוב. קודם כל אני מבקש ממך לא להתייאש. אני הרי אמרתי לך שזה לוקח זמן. יש הרבה מאד יחצנים שמקדמים ספרים של הוצאות גדולות ולא בחינם, כפי שאת יודעת או שלא. אבל אני לא מתכוון להרפות מהם. התקשרתי לעורכת ושאלתי אותה מתי לדעתה תפורסם הביקורת והיא הבטיחה לבדוק את העניין לעומק ואחר כך חזרה אלי עם תשובה ברורה: 11 לפברואר, לא לפני. נו, גם זה טוב. את יכולה לבשר למו"ל שלך, אבל לא לאף אחד אחר. גם לא לרב שאת לומדת אצלו, מה שמו, זה שהולך עם ג'לאביות. אני לא מבין מה הסיפור שלו בכלל."   
 
11 בפברואר, יום רביעי, 8.30 בבוקר
"נטלי בוקר טוב. כן, לצערי גם הבוקר אני לא איש בשורות אני לא יודע אם הספקת לראות. בשבוע שעבר מה לעשות, היו ספרים שקשורים  לבחירות בארה"ב והשבוע יש לנו ביוגרפיות על גולדה מאיר וקאמי קלודל. נשים ראויות ביותר, אני לא אומר. אבל שתיהן כבר לא בחיים ולכן מה יועיל להן הסיפור ומה תועיל הביקורת?  אל דאגה, בסופו של דבר גם על ספרך יכתבו בעיתונות הארצית. אני ערב על כך באופן אישי. רק יש לקוות שכשזה סוף- סוף יקרה, נהיה במצב צבירה טוב מזה של קאמי קלודל או של גולדה מאיר".
 
 
25 בפברואר, יום רביעי,  9:00 בבוקר
"בוקר טוב, נטלי. התקשרתי כדי לבדוק שאת לא עומדת עכשיו על גג בניין גבוה בתל אביב ו"מוסף הספרים" של הארץ בידייך. מה את חושבת שעשיתי דבר ראשון הבוקר, עוד לפני הקפה? כמובן, התקשרתי לעורכת. אמרתי לה  שאני לא מבין את זה. הרי הם ביקשו אותי לכתוב, לא אני כפיתי את עצמי עליהם. שלחתי להם ספר, הגענו לעמק השווה בהיקף המילים, נקבע תאריך.  והנה אנחנו נדחים משבוע לשבוע שוב ושוב. אני לא מבין. ברור שמלבד כמה יחידי סגולה שהולכים עם הרב בעל הג'לאביה אף אחד לא שמע על "הוצאת דופן" או על המחברת, אבל אני סבור שגם להם צריך לתת במה. גם להם מגיע שיכתבו עליהם. מה אני אגיד לך, היא בסך הכול בחורה נחמדה מאד, העורכת. הקשיבה בסבלנות רבה ואמרה שהכתבה כבר היתה בקנה, על מכבשי הדפוס ממש כמו שאומרים, אבל הורדה בשל אילוצים שאינם תלויים בה. נתן זך הוציא קובץ של כל השירים. אני יודע שאף אחד לא  נעשה צעיר בכל יום שעובר ויש אנשים איך לומר, ששעתם אפילו דוחקת יותר, אבל זו לא סיבה. טוב, נמתין בסבלנות, אין ברירה. נראה מה יהיה בשבוע הבא. מכל מקום לך זה בודאי לא משנה, כי מן הסתם את נמצאת עכשיו באמצע הכתיבה של הספר השני".
 

11 במרץ, יום רביעי, 7:30 בבוקר
"בוקר טוב נטלי, זה דורון מדבר. אני אוחז בידי את 'מוסף הספרים' של הארץ ומתקשה להאמין מה קרה: סוף-סוף פרסמו ביקורת על ספרך – אדמה שחורה."
 
 

   
                             ***

הטור הזה מוקדש בהרבה אהבה לכל אלה שסייעו  לי להפוך את הבלתי אפשרי – למציאות נוכחת.

 

ובלי שום  קשר (ואולי עם?) – השיר של ברי סחרוף שמתאים לי ליום הזה ממש 

חפירת בדיקה

שכבות רבות יש במקום שבו מתבצעת חפירת בדיקה. ראש כל השכבות הם פני השטח שמכוסים באבני שדה, קוצים וגם פה ושם בחפצים מיותרים לגמרי. יש לגרד אותם בעדינות כי קליפתם דקה, כדי לא לפגוע בשכבה האחרונה: אולי בית, אולי באר. אולי עיר שלמה. צריך להתבונן.
  
סופה של השכבה האחרונה בא לה בכמה דרכים – לעתים נטישה ממושכת לעתים אסון פתאומי. את הראשונה קשה לאפיין – העזובה לפעמים איטית ומתעתעת כל כך עד שהיא נדמת כחיים. אסון חד פעמי לעומת זאת, קל מאד להבין. מלחמה, שריפה, רעידת אדמה, התפרצות וולקנית. חיים שנקטעים, רגע ישנם ורגע אינם. ובין ההינו לאיננו, בין הקיים לריק אין שכבת הסתגלות.
 
מתחת לשכבת הפעילות האחרונה יש השתכבות של עוד ועוד אירועים, עוד ועוד פרקי חיים. לפעמים אפשר להגדיר אותם בכרונולוגיה של שנים, לפעמים לפי תקופות של שינויים, לפעמים לפי שמות של אנשים משמעותיים.  כל תקופה נבדלת בתרבות חומרית שתמציתה סביבת מחיה ויצירה אנושית. יש ומוצאים בלאגן בשכבות. בור מאוחר למשל, שחודר את המבנה הקדום ומפריע את הסדר, זורע הרס בכל מה שעומד בדרך ופוער חלל מלא שפוכת. שכבת חיים משגשת  וממושכת היא שכבה שעשו בה הרבה שינויים. ביטלו קיר, סגרו מרפסת, העלו מפלס רצפה, הפכו מרחב חיצוני למרחב פנימי.  וההיפך.
 
לכל חפירה יש גבולות ברורים לאורך ולעומק. החפירה בציר האופק מוגבלת לדרישת הקבלן: מחפשים רק איפה שיעבור כביש מהיר או תבנה שכונת מגורים יוקרתית עם גגות רעפים משופעים ומרפסות שאי אפשר להרחיב. החפירה בציר העומק לעומת זאת מסתיימת רק כשמתגלית השכבה העמוקה ביותר, זו שלא ניתן לחפור אותה או תחתיה כלל: לשכבה הזאת קוראים 'סלע האם'.  
 
בין פני השטח ל'סלע האם' מונחות כל השכבות כולן – מגובבות זו על זו, מכסות זו את זו, שכבות הרס ושכבות בנייה, שכבות המשכיות ושכבות הפסקה. מדי פעם אם יש מזל, מגלים איזה אוצר בלום שלא השתמשו בו, רק הטמינו אותו עמוק בפנים. מדי פעם אם יש מזל, מוצאים גם כלי שנותר שלם, תמים.  אבל לרוב מוצאים מטבעות שחוקים וכלים שבורים.    

 

****

לשמיעת השיר הקבלי   coldplay  –  fix you לחץ כאן
 
 

 

זמן יהודי חדש/ זמן יהודי/ זמן

בשבוע  שעבר  נפתחה סדרת הרצאות בנושא תרבות יהודית בעידן חילוני בעקבות הופעת האנציקלופדיה  "זמן יהודי חדש" (כתר 2007). העורכים פרופ' ירמיהו יובל ויאיר צבן הידועים באדיקותם החילונית, ביקשו לקבץ בארבעה כרכים מגוון נושאים המתחקים אחר תהליכי המודרניזציה והחילון שחלו בתרבות היהודית במאתיים וחמישים השנים האחרונות. סדרת ההרצאות אמורה להתקיים בבית דניאל בתל אביב, מקום שהוא איך לומר, מכוון בדיוק לקהל שצורך סוג כזה של  ספרות מחקרית.

באתר שנבנה לכבוד המפעל המפואר נאמר בין השאר: " זמן יהודי חדש" נערך מנקודת ראות אקדמית ביקורתית ומתוך גישה פלורליסטית, המניחה שאין זהות יהודית חילונית אחת כי אם מגוון של רכיבי זהות בצירופים פתוחים, המבוססים על חופש אישי, והמתח ביניהם מהווה מקור לא נדלה של יצירה הולכת ונמשכת."

על מידת הפלורליזם של עורכי המפעל נכתב לא מעט למשל – פרופ' יהודה שנהב, ד"ר דוד סורוצקין , אסף ענברי ואריאנה מלמד.  יש שתהו על מהות הנושאים, הערכים והיקפם ויש שבדקו כמו שנהב, את הרכב חברי המערכת כמדד נוסף: "היא מונה 14 חברים, 13 גברים ואישה אחת, או 13 אשכנזים ומזרחי אחד. שיעורי ייצוג כאלה הם שערורייתיים אפילו בסטנדרטים הנמוכים של חברה ממוגדרת ומוגזעת כמו ישראל."  
 
ביקורת שכיחה נוספת  היא שעצם הגדרת המושג "זמן יהודי חדש" הנמצא בקטבו של "הזמן היהודי הישן" קרי זה שבוחר לשים את אלוהים במרכז, היא אנכרוניסטית שלא לומר שגויה ממש. בעולם המערבי של תחילת האלף הקודם "חילוניות" ו"דתיות" נחשבו למושגים  בינאריים מנוגדים, אבל בעולם של יהדות המזרח התפיסה הזו לא עבדה ממש (וראו למשל את מחקריו של פרופ' מאיר בוזגלו בעניין זה). מכל מקום, אין ספק שבעידן ה"פוסט-חילוני" שבו אנחנו נמצאים היום, קשה עוד יותר להפריד בין הדברים באופן נחרץ כל כך.  
 
השבוע במקרה, ראיתי שיחה מצולמת שנערכה בשנת 1993 בין פרופ' ישעיהו לייבוביץ וד"ר אבי שגיא שאיכשהו מתקשרת לנושא הזה. שגיא מרצה לפילוסופיה יהודית בבר-אילן, כתב מאמר על משנתו ואמונתו של לייבוביץ בעידן המודנה. לייבוביץ ערער על רוב הנחות היסוד שעליהן התבסס שגיא במאמרו. ראשית הוא לא מכיר שום תכנים רוחניקים שקשורים למושג  'מודרנה', שאינו אלא פלישת המדע השימושי למציאות האנושית ולא יותר מזה.

העובדה שיש אנשים שבוחרים להוציא את אלוהים מהמשוואה הקיומית שלהם היא לא חדשה ומוגבלת לעידן המודרני אלא היתה מאז ומעולם שנאמר: "אמר נבל בליבו, אין אלוהים" (תהילים, יד, 1). הוגי דעות ופילוסופים כמו אריסטו התייחסו לסיבה הפועלת או הסיבה התכליתית של הטבע הרבה לפני שפינוזה וקאנט. גם לגבי התודעה הדתית של הקדמונים הוא לא מוכן לצאת בהכרזות גורפות ביחס לימינו מפני שהוא איננו יודע דבר על תודעתם זו. מה שבטוח שהיו אז הרבה עובדי אלילים.

ואם יורשה לי להוסיף – לא בטוח שהחיים המודרנים צימצמו במשהו עובדה ידועה זו (מה שכן, האלילים נקראים היום בשמות אחרים לגמרי).

 

                                                            ****

 

לצפייה בשיחה בין ליבוביץ לשגיא  לחץ כאן

המרה

הוא חזר מביקור אצל הרבי מברסלב וכולו קדושה. ההתבודדות, התפילות, הדבקות, האקסטאזה. אלפים רבים של חסידים שרוקדים  באמצע הלילה על רחבת קברו של הצדיק, מקום בו אומרים  את התיקון הכללי כדי שהרבי יוציא כל אחד ואחת כמו שהבטיח, מכובד עולו של העצב אל היות האדם בשמחה.
 
הוא הבחין בה לראשונה בשיעור של הרב הידוע מרמת אביב. פנים כהות, עיניי איילה גדולות, לסת חזקה של אישה שיודעת את מקומה. לבושה בצניעות, ככל הנראה דתייה מהבית שלא כמו אלה שלבושות במכנסיים – עדיין מתלבטות אבל באות לשמוע. שערה הארוך האסוף בפשטות בגומיה על העורף, מעיד על רווקותה. בפעם השניה שהלך לשם הצטייד בכיפה סרוגה גדולה שקנה באומן עם המשפט שכל האומר אותו מקרב גאולה לעולם. ליד כוסות הקלקל עם התיונים הזולים אמר לה משהו על האושר הגדול שממלא אותו בכל פעם שהוא בא לשיעור של הרב הגדול. היא חייכה אליו בביישנות. היה לה חיוך יפה.
 
בשיעור השלישי התיישב בצד שמאל שתי שורות מאחוריה, ופזל לעברה שוב ושוב. כמו עש שחובט את כנפיו במנורת לילה, הוא חש מוכן להיכוות מאשּׁה. בסוף השיעור שממנו לא זכר אפילו מילה, ניגש הציג את עצמו ואמר: מה את אומרת אולי נלך לדבר איפשהו?  והיא שלחה מבט  אוהד אל כיפתו הרחבה ואמרה בסדר. בתום ליל שימורים סתווי ארוך בחוף ירושלים, שבו דיברו ודיברו ודיברו הכריז חגיגית – לה, לעצמו, לים ולעולם כולו: אפשר מבחינתו להתחיל לחפש אולם לחתונה.
 
מה שקרה אחר כך נדמה כמו רצף אירועים שעקבו זה את זה בקצב מסחרר, בלתי נתפס. הטלפון לאימו הבוכייה. הטלפון לאחותו הנשואה שגם העין שלה לא נותרה יבשה. השיחה עם החבר שפירגן לו כל כך. כדי לא להפריע לחתן המתהווה הוא הציע להתחיל לחפש דירה חדשה, אבל החתן אמר שאין בכך צורך. הם יכולים להמשיך ככה, עד  לחתונה שנקבעה לעוד חודשיים. באחד הימים היא התקשרה ואמרה שהיא תהיה אחר הצהריים  בקרבת ביתו, וחשבה שאולי יפגשו כדי לעבור על רשימת המוזמנים. הוא אמר בטח בכיף, למה לא,  ומיד התקשר לחבר ואמר: תעלים ראיות, היא צריכה לבא.
 
חודש אחר כך כבר נסגר האולם בפתח תקווה ונקבעו המנות: בר סלטים חופשי, דג חריף למנה ראשונה וצלי או עוף למנה עיקרית עם תוספות של אורז ותפוחי אדמה. את ההזמנות היא בחרה עם חברה: שער מעוטר בסלסולי זהב שנפתח בפיהם של שני יונים וקול ששון וקול שמחה.  כשנסעו בערב  להביא את ההזמנות למשפחה הוא שאל אותה – מה דעתך אם נשים גם אזור משותף לרוקדים שאינם דתיים? היא עצרה את המכונית בחריקת בלמים, הפנתה אליו מבט זועם שצמצם באחת את עיני האיילה הגדולות שלה ואמרה: למה? קרקס אתה רוצה לעשות מהחתונה שלי?

הוא חזר הביתה עצוב ומדוכדך. חברו כתמיד היה שם תומך ואוהב. אולי היא תרכך עם הזמן, אולי היא תשתנה הוא ניסה לעודד. חוץ מזה ההפרדה רק תועיל לחברים שלנו: היא תרכז בצד אחד את אלה  שבאמת מעניינים. אבל הרבה יותר חשוב לו לדעת אם הוא כבר דיבר אתה על מה שהבטיח לדבר, הרי סוד כזה אי אפשר לשמור לתמיד, בסוף הוא יתגלה.
 
למחרת התקשר אליה ואמר שהם צריכים לדבר. היא נשמעה מפויסת פתאום, כמעט רכה.  על שפת הים בקרבת חוף ירושלים, במקום שפעם החליט לתקן את עצמו בעזרתה הוא סוף-סוף העז לספר לה. אבל זה קרה פעם אחת? היא שאלה תוהה ומבולבלת, והוא אמר שלא, זה קרה הרבה פעמים, זה קרה לאורך תקופה. אבל עכשיו בזכות הרבי מברסלב ואהבתו הגדולה אליה, הוא ברוך השם החליט להשתנות ולהקים משפחה.
כשנפרד ממנה לא ידע אם ישמע ממנה אי פעם. אבל למחרת בבוקר היא התקשרה אליו ואמרה לו שדיברה עם רבנית ידועה שעזרה לה לראות את הדברים באור נכון וגם מצאה מזור לבעיה: צריך להתקרב לשם יתברך. עליו לקחת על עצמו עוד ועוד מצוות, היא תעזור לו בזה אחרי החתונה. אולי הוא אפילו צריך להצטרף לישיבה וללמוד. רק כך אפשר יהיה לתקן את הנפש ולהביא מרפא ולקרב את הגאולה בהקמת עוד בית כשר שנאמר כל המציל נפש אחת בישראל וגו'. הוא הקשיב לה בצער הולך וגדל ושקל את דבריה בינו לבינו ואמר שהוא מצטער. כל כך מצטער ובזמן שהדמעות זלגו מעיניו ביקש ישועה מהצדיק שיאיר לו את הדרך בחזרה מכובד עולו של העצב אל היות האדם בשמחה.