נשים דעתן קלה

"(ויש אומרים משום מעשה ברוריא ) שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים "נשים דעתן קלות עליהן", אמר לה: חייך סופך להודות לדבריהם וציווה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כיסופא (הבושה)"
 (בבלי, קידושין, פ, ע"ב)
 
בסוף השבוע התפרסמה כתבה מפי תמר רותם במוסף "הארץ" על עדינה בר שלום בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף  שהצליחה אחרי שנים רבות, לממש את רצונה העז לעסוק במשהו שאינו קשור לתפירה. סוף-סוף אחרי מאבקים רבים כשהיא כבר סבתא לנכדים, היא זכתה לקבל את ברכתם של אביה הרב ובעלה הדיין, והקימה מכללה חרדית בירושלים, שמעניקה לבוגריה תארים מוכרים בעבודה סוציאלית.
 
כשעדינה היתה בת  14 הוריה לא הרשו לה ללמוד בתיכון. הם הועידו אותה למסלול מקצועי של תופרת כפי שמקובל היה אצל כל יתר התלמידות המזרחיות במערכת החינוך החרדית והמפלה של "בית יעקוב". וכך, במקום ללמוד פסיכולוגיה כפי שתמיד רצתה, בילתה שנים רבות שפופה ליד מכונת התפירה, גוזרת, מודדת, מתקנת, משכנעת את עצמה שהכול רוצים בסך הכל בטובתה, ועוד מעט קט אהבתה לתפירה  תמלא את כל ישותה ומהוויה הרוחניים והאינטלקטואלים.
הכתבה של תמר רותם נועדה להציג תמונה אופטימית של ניצחון לאחר שנים רבות וכנגד כל הסיכויים, אבל אותי היא דווקא העציבה. לא הצלחתי להבין מדוע אדם שנחשב לעילוי וגאון בתורה מונע מבתו עצמו ובשרו, משהו כל כך בסיסי כמו לימוד. הרי הוא לא יכול לחיות ללא תשוקתו ללימוד, למה כל כך קשה לו לחשוב שגם בבתו התגלגל משהו מהכשרון והרצון הזה? 

אחרי הרבה מאבקים והשתדלויות שני הרבנים הגדולים שניהלו את חייה  – אביה ובעלה, התרצו סוף-סוף והסכימו שתלמד עיצוב בשנקר. זה אמנם לקח להם 40 שנה וזה גם לא היה בדיוק מה שהיא רצתה, אבל מילא, גם זאת לטובה. מעניין לציין שלמרות הכל, עדינה לא ממורמרת על מה שנעשה לה, אלא מנסה להסביר את התנגדותם בסכנת הפיתוי שאורבת לנשים כשהן באות בשערי ההשכלה הגבוהה החילונית.

לי זה הזכיר את סיפור ברוריה אשת רבי מאיר. אין ספק שעדינה כמו נשים דתיות רבות מסוגה, הפנימו את המסר הקשה בסיפור הזה שבו הוכח מעל לכל ספק, שלהיות אישה דעתנית זה דבר רע מאד, שהפיתויים בחוץ רבים מנשא ושהנשים דעתן קלה עליהן. אולם הטעונים הללו חורגים כמובן מעקרונות מוסר מיניים או שמירה על מסגרות משפחתיות קיימות. יש כאן אמירות גורפות שנועדו למנוע מנשים לממש את תשוקתן ללמוד או להגשים את יעודן כבני אדם שווי זכויות משום שבכך יתערער הסדר הפטריארכלי שמפלה אותן בכל תחום אפשרי. 

מעניין בהקשר הזה לצטט את הפרשנות שנתנה רות קלדון לסיפור ברוריה (השוק. הבית. הלב . כתר, 2005 : ע' 147 ): "מותה של ברוריה אינו עונש. מותה הוא סיום טרגי למסכת חיים טרגית, לדמות שמעולם לא נמצא לה מקום. גלותו של רבי מאיר היא השלב האחרון בעונשו. לאחר שאיבד את מצפונו וצווה לתלמידו לנסות את אשתו לדבר עבירה, ולאחר חורבן ביתו, הוא מאבד את מקומו במרחב הציבורי".
 
הנה דרך מקורית לנסח מחדש את הסיפור העצוב הזה, כמו גם סיפורים עצובים אחרים מסוג זה.       
 

בין אנטיקוקוס הרשע לאליהו החשמלאי

לפני כמה ימים חברה שלי באה לאסוף את הבת שלה מהגן בצהריים. לשאלתה "מה למדת בגן היום" כמילות השיר המפורסם, סיפרה לה הילדה: "למדנו שלפני שנים רבות היהודים ישבו בשקט בבית המקדש ולא עשו כלום.
פ-ת-א-ו-ם בא אנטיקוקוס הרשע ולקח להם את המנורה. סתם, אפילו שהם ישבו בשקט ולא עשו כלום. אז הם ישבו בחושך בכו ובכו עד שבא אליהו החשמלאי ותקן להם את המנורה. ואז  כולם שמחו."

 

הראייה הדיכוטומית הזו בין הטובים (אנחנו) ולרעים (כל השאר), אינה אופיינית רק לילדי ישראל הצעירים כמובן. רבים-רבים אחרים לוקים בראייה הצרה הזו והראייה – אין כמעט חג יהודי שלא סב סביב נושא החלוקה הבלתי מתפשרת הזו בין אנחנו-הטובים והם-הרעים. כיצד התפיסה הזו משפיעה על נפשם הרכה של ילדי ישראל? כנראה לא הכי טוב תראו כמה אנשים שמסתובבים בינינו עם תחושות עזות של נרדפות יהודית ולא יעזרו כל המטוסים, הטנקים ומערכות היירות המשוכללות בעולם. עם לבדד ישכון וזהו.

הפילוסוף הצרפתי עמנואל לוינס התייחס במשנתו לשני סוגים של "אחרות", אחת רגילה והשניה מוחלטת. בעוד שמה"אחרות" הרגילה ניתן להסיר את תחושת האיום בעזרת ההבנה והשיח, ה"אחרות המוחלטת", מופיעה כתשוקה מטאפיסית שמטבעה אינה יכולה להפוך למוכרת. כל אדם חופשי לבחור לו "אחרים מוחלטים" כאוות נפשו, כאלה שהוא בשום אופן לא יהיה מוכן לפענח, להבין, לשוחח או אפילו לשבת בקרבתם. לדעתי, הבגרות הנפשית נמדדת בין השאר, בכמה "אחרים המוחלטים" יש לכל אחד ואחד ואני לא מדברת על כאלה שהם פדופילים, אנסים סדרתיים  או רוצחים המוניים. הנה רק לפני שבוע קיבלתי תגובות קשות מעמיתים מלומדים כשביקשתי שירצו בפאנל שבו השתתף איש ציבור מוכר מהימין הקיצוני שפעיל בעמותת אלע"ד. הרתיעה העמוקה הפתיעה אותי שהרי בסך הכול ביקשתי שיציגו את דעותיהם המנוגדות לדעותיו על במה מכובדת אחת.

ונחזור לעניין אנטיקוקוס ואליהו החשמלאי: לפני כארבע שנים התפרסם ספר בשם "מגילות קומראן והמדינה החשמונאית" (יד בן צבי 2004), שמאיר באור חדש את המציאות ההיסטורית של היהודים בין המאה השניה למאה הראשונה לפני סה"נ. המחבר פרופ' חנן אשל, ארכיאולוג המלמד במחלקה ללימודי א"י באוניברסיטת בר-אילן, ניהל מספר חפירות בקומראן ובמערות מדבר יהודה והוא ללא ספק, אחד החוקרים המובילים בחקר המגילות הגנוזות הפועלים היום באקדמיה. 
בפרק הדן באירועים מימי אנטיוכוס שהובילו למרד המקבים בוחן אשל מספר קטעי מגילות שטרם פוענחו עד תום לצד מקורות ידועים  כמו ספר מקבים א' וב', ספר דניאל וספריו של יוסף בן מתתיהו – מלחמות היהודים וקדמוניות היהודים. והנה מסתבר, שהמגילות הגנוזות נותנות פרשנות חדשה לסיפורי המרד החשמונאי, מהותו ומידת צדיקותם של צאצאי בית חשמונאי.
הדעה הרווחת במחקר היא, שהמרד נגד אנטיוכוס אפיפנס פרץ כתוצאה משוד כספי המקדש, טבח שערך אחד מפקידיו בשם אפולוניוס ביהודי ירושלים ובשל גזרות הדת.  אולם מסתבר המציאות היתה כנראה מורכבת הרבה יותר: אוצרות המקדש נבזזו רק לאחר מסעו השני של אנטיוכוס אפיפנס למצרים (169 לפני סה"נ) ולא בעקבות המסע הראשון (168). גזירות הדת היו ללא ספק אירוע חריג מאד בעולם ההלניסטי ולא ניתן להסבירן אלא על רקע פוליטי, שכן ההלניסטים מעולם לא התיימרו לתת העדפה בלעדית לאל כזה או אחר. אביגדור צ'ריקובר למשל, טען לפני שנים כי הגזרות הוטלו כתגובה למרד היהודים ולא היו הסיבות להתעוררותן. ובכן נשאלת השאלה למה מרדו היהודים? אשל נותן לכך פרוש מעניין : לפי קטע 4Q248 מקומראן עולה שסביב שנת 168 לפני סה"נ התעוררו ביהודה ציפיות משיחיות בזמן אנטיוכוס היה  עסוק כאמור, במלחמה במצרים. כפי שקורה לא מעט פעמים, מתנגדיו הפיצו שמועות שקריות על מותו (ספר מקבים ב' , ה'), מה שהבעיר את המשיחיות האפוקליפטית כמו אש בשדה קוצים. כששב אנטיוכוס אפיפנס לירושלים, הוא החליט ללמד את היהודים הבוגדניים לקח כואב וכך גזר עליהם גזרות קשות, נקם בהם ושדד את אוצרות מקדשם.

  
אבל גם החשמונאים לא יוצאים מי יודע טוב בכתבים של אנשי קומראן. הם מתוארים על ידם כמלאכי משטמות שמועלים בכספי המקדש וכל עניינים בהון וחמס. נוסף לרדיפת בצע,  מסתבר שהחשמונאים עשקו איש את רעהו, טמאו את המקדש, חללו את השבת, שכחו את המועדים, חללו את זרעם בבני נכר וחמסו את הכהונה. כך לפחות כתבו עליהם אנשי קומראן.
 
עכשיו נראה אתכם מסבירים את זה לילדים שלכם בגן.

 

 

על הנסים בימים ההם ובזמן הזה

אתמול יצא לי לראות שתי תוכניות שעוסקות בנסים: האחת בהפקת ה- BBC "הנסים של ישו" והשניה של  National Geographic על נס מציאת קברו של הורדוס באתר החפירות בהרודיון.
שתי הפקות מקור  מושקעות לעילא עם שחקנים, הדמיות מחשב, צילומי נוף וחוקרים מלומדים שאומרים דברים חכמים בין לבין.
 
אבל איזה הבדל מהותי יש ביניהם, איזה הבדל.
 
נתחיל עם הנסים של ישו : רג'ה עומר (Rageh Omaar ) הוא כתב  מנוסה שייצג את  ה- BBC  במלחמת עיראק ב- 2003. הוא שקוע בהרהורים ענוגים על רקע נופי הכנרת, מדבר יהודה והגליל ותוהה בינו לבינו במבטא בריטי מלוטש: "כיצד ישו עשה את נס הלחם והדגים שהספיק לחמשת אלפים רעבים"?
או "מה חשבו הדייגים בכנרת כשראו אותו הולך על המים? האם חשבו שהוא רוח רפאים? האם זיהו אותו מיד ? האם נבהלו"?
 
כדי לתת תוקף לשאלות התם שלו, עובר עומר קדימה ואחורה בזמן עד לימיו של משה רבנו. איכשהו אם מאד רוצים למצוא קשר מוצאים ואכן, הנסים שעשה ישו הם לדעתו העתק מושלם של הנסים שעשה משה. המסקנה המתבקשת מכאן אחת היא: ישו הוא מן גלגול של משה שכן זה נחשב למשיח בעיני היהודים וזה נחשב למשיח בעיני היהודים.
 
לא ידוע לי על מקור יהודי שרואה במשה משיח, אבל מילא. אבל מה הקשר בין ישו או רבי ישוע בפי תלמידיו ובין יהושע בן נון? רג'ה עומר דווקא מצא קשר שהרי שניהם חצו את הירדן, שניהם היו מנהיגים שביקשו לגאול את הארץ ויש גם סוד כמוס לצופים: בעברית – ישוע ויהושע זו ממש אותה מילה. וואו. איזה גילוי מרעיש. ולי לא ברור  איך אדם שהטיף לאהבת הבריות ולאי-אלימות מתקשר לאיש מדון ודמים שעסק במלחמות וכיבושים.
  
השחזורים הדרמטיים בסרט של ה- BBC  צולמו בכפר ברברים במרוקו, מה שמיצר אינסוף מצבים קומיים לא צפויים – כמו למשל, עם ישראל והלויים בראשם חוצים את הירדן עם ארון הברית כשהם מלווים את הליכתם בנפנופי ידיים וקריאות קצובות של "אללה הוא-אכבר". ברחובות כפר קנה ("בצפון הגליל" לדברי הקריין) מוכרים קוסקוס בט'גינים מצוירים  ואילו הדייגים בכנרת שרואים את ישו הולך על המים פונים זה לזה המומים ונרגשים באמרם "הדא אישע… הדא אישע"…
טוב, במצב של הכנרת היום זו חוכמה קטנה מאד ללכת על המים, כל אחד יכול.
 
אני לא יודעת מה הטעם שמצאו אנשי ה- BBC להשקיע לא מעט כסף בפארסה הזו, אבל לאלוהי הרייטינג הפתרונים. אני סבורה שיש דברים שצריך להוציא מהמשוואה של ההסברים הרציונאליים המלומדים גם אם הם מלווים בהדמיות ושיחזורים "אוטנטיים" עלאק. לפעמים אין מה להסביר. נסים כמו אמונה, מתחילים במקום שנגמרים ההסברים. ועל זה אמר אחד התיאולוגיים הנוצרים בימי הביניים: "אני מאמין דווקא כי זה לא הגיוני".
 
מיד אח"כ עברתי לצפות בסרט של הנשונל גאוגרפיק "קברו האבוד של הורדוס". גם כאן היו שחקנים, צילומי נוף, חוקרים ידענים ושחזורים ממוחשבים – אבל איזה הבדל בקונצפט ובעומק. פרופ' אהוד נצר מהחוג לארכיאולוגיה של האוניברסיטה עברית שהוא גם אדריכל בהכשרתו, בילה חלק ניכר מחייו המקצועיים בחקר מפעלי הבנייה של הורדוס.  מתוך הידע העצום שצבר והניסיון המעשי שלו כארכיאולוג וכאדריכל, הוא הצליח "לפצח" את קוד החשיבה של גדול הבנאים שפעל כאן. אחרי קרוב ל30 שנות מאמץ הוא הצליח לגלות את מקום המאוזוליאום של הורדוס בהרודיון שנחשב לתעלומה גדולה.
 
וכמה מילים על טכנולוגיה– כמעט כל סדרה היסטורית שמכבדת את עצמה עושה היום שימוש בשחזורים דרמטיים עם שחקנים והדמיות מחשב. אלא שיוצרי הסרט על הורדוס בחרו להעלות את השחזורים של מצדה, הרודיון וקיסריה בצורת הולוגרמות שקופות מתוך הנוף הקיים. הם לא ניסו לכפות על הצופים ריאליזם חד שאינו נתון לויכוח. הם לא התיימרו להציג את האתר ואת הנוף "כפי שהיה באמת". בעיני יש בזה מידה של ענווה.               
 
 

 

תרבות אחרת לאח הגדול

מודה ומתוודה: מעולם לא צפיתי בתוכנית ההיא שכולם מדברים עליה ובכל זאת באל כורחי עודכנתי בכמה ממושגיה הבסיסיים: בובלילים/ פרידמנים וההיא שסורגת.
 
יצא לי להתארח השבוע אצל שתי משפחות שצופות בתוכנית באדיקות. לשאלתי מה מביא אנשים מהשורה לשבת שעות ולבהות בחבורה משונה שכזו שבוחרת על דעת עצמה לאבד את עצמה לדעת, הם ענו בפשטות ("כי זה נורא מעניין, זה כמו לצפות בכלובים בגן חיות") או בתחכום יתר  ("כי זה מציג זוויות מעניינות על החברה בישראל").
 
אבל לי באופן אישי זה מזכיר את ההתגוששויות בזירות הקרב באמפיתיאטראות – שני מחנות נצים שנלחמים על חייהם (בובלילים/ פרידמנים), המון שמריע בהתלהבות (עמישראל), קיסר שעומד למעלה ומחליט מי לחסד מי לשבט (ארז טל) והרבה כסף שנשפך לא ברור על מה ולמה. לחם ושעשועים במיטבם.

ביום שלישי הקרוב בערב הגמר עומדים לארגן ערב אלטרנטיבי למסורבי האח הגדול ברחבת מוזיאון ת"א ע"י קבוצת תרבות אחרת. כולם מוזמנים. יהיה שמח (אבל לא יהיה דם).

שקשוקה באחורי תיאטרון קיסריה

אתמול הלכתי להקרנה של הסרט "שיטת השקשוקה" בסלון מזל. חדר ההקרנה הלא גדול ממלא היה גדוש בפרטי לבוש, חוברות, ספרים ודיסקים סדורים על מדפים שמאורגנים לשתי קבוצות ("להשאלה", "למסירה") ולנושאים ("אקטיביזם", "פמיניזם", סוציאליזם ועוד מיני אזמים אחרים). היו שם גם הרבה פרצופים של אנשים צעירים מאד לצד כאלה שבגרו, צלחת פירות ובוטנים וכובע קסמים לאיסוף תרומות.

הצופים הרבים מלאו את החדר כולו מהמסך שעליו הוקרן הסרט קצת באופסייד ("זה הכי טוב שאפשר אחי. בדוק"), ועד למפתן הדלת הפונה לרחוב. ואז הסרט התחיל. הקהל הגיב בכעס, יאוש וצחוק שהתחלפו לסירוגין. למי שאינו בקי בפרטים הנה כמה מילות הסבר: שיטת השקשוקה הוא סרט תיעודי  שיצרו העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי במשך למעלה משלוש שנים. הסרט מתמקד בקשרי הון ושלטון במדינת ישראל בשנים האחרונות דרך הצגת העסקאות בין המדינה לבין משפחת עופר.

כבר בשלב הפקת הסרט הוגשה ע"י משפחת עופר תביעה נגד יוצריו ואף תחנת שידור לא הסכימה עד היום לשדרו, וזאת מחשש להסתבכות בתביעות משפטיות. מילא שהיו תובעים אותו בבית משפט בישראל שכן רוזנטל שהגיע בתום ההקרנה לסלון מזל כדי לדבר עם הקהל, אמר שהוא מוכן לעמוד בפני כס השיפוט ולהוכיח  את טענותיו שהועלו בסרטו. אלא מה, ותשמעו את זה טוב: מסתבר שאיימו על רשויות השידור  שיגישו נגדם עשרות תביעות נוספות מבתי משפט בלונדון, רומא, פריז וטוקיו ובעצם מכל מדינה כמעט על פני הגלובס. וזאת למה?  מכיוון שהסרט פוגע בשמם הטוב של האחים עופר בכל מקום שבו הם נוהגים לבקר, לנפוש, לעשות עסקים. וברוך השם כפי שאתם יודעים, כאלה יש הרבה. 
  
אבל דווקא משום האיומים על רשתות השידור, הסרט זוכה לתהודה ולהצלחה עצומה מאז שיצא לאקרנים. המונים ממלאים את ההקרנות בסינמטקים ובמקומות אחרים בכל רחבי הארץ. אין ספק שאם היו משדרים את הסרט  בערוץ 2 בלבד, הוא היה זוכה לרייטינג נמוך בהרבה ממה שהוא זוכה לו היום. הסרט של רוזנטל ועבודי רק תופס תאוצה משבוע לשבוע. כל הרע הזה רק עושה לו טוב.

מבין עשרות הסיפורים ההזויים שהובאו בסרט, בלט לעיני סיפור אחד קטן ולכאורה לא ממש חשוב: חתונת נכדו של סמי עופר בתיאטרון קיסריה. בערב האירוע עמד רוזנטל בשער הגן הלאומי וצילם את כל שמנת/צמרת המדינה נכנסת בזה אחר זה למבנה הפתוח שנתחם, שופץ, קושט ונסגר רק לכבודם. נראה אתכם מתקשרים מחר לגן הלאומי קיסריה או לכל גן לאומי אחר כדי לערוך בו בר-מצווה לילד או יומולדת לילדה. מה יש? למה רק לעופרים מותר?  אגב, באותו יום שארגנו את התיאטרון לכבוד האירוע החגיגי הגעתי במקרה לקיסריה ושאלתי את אחד העובדים הבכירים לפשר המהומה :"אל תשאלי אותי שאלות קשות", הוא אמר "ואני לא אצטרך לשקר".

מי שצופה בסרט מבין שישראל הנאורה והמתקדמת שלנו אינה שונה בהרבה מישראל של שלהי חורבן הבית כפי שכתבתי בפוסט האחרון שלי. בתלמוד בבלי מסכת פסחים דף נז עמוד א, נאמר למשל בעניין זה:

"אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין:
אוי לי מבית בייתוס אוי לי מאלתן,
אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן,
אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן,
אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן.
שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין,
ועבדיהן חובטין את העם במקלות."

בדרכו הביתה מהאירוע שהוא לא הוזמן אליו, קיבל רוזנטל טלפון מאחת הנוכחות שסיפרה לו בהתרגשות שזה עתה הגיעו למסיבה גם ביבי ושרה ואהוד. "איך לא ראיתי אותם, הם נכנסו מהחצר האחורית של האמפיתיאטרון?" שאל באכזבה.
מבלי לדעת הוא קלע בול. זו טעות נפוצה מאד לקרא ל"תיאטרון" שאותו הגו היוונים בשם "אמפיתיאטרון" – אותו גלגול וולגרי פרי המצאתם של הרומאים שנראה כמו תיאטרון כפול (אמפי= פעמיים). אבל ההבדל הוא לא רק בצורת הבנייה הארכיטקטונית אלא גם במהות ואיכות המופעים שהעלו שם: בתיאטרון הציגו היוונים מחזות מוסר, צדק, ביקורת פוליטית, אפוסים היסטוריים לצד שירה צרופה ליופי האלים ולגיבורים המיתולוגיים. באמפיתיאטרון הציגו להמונים מראות זוועה של קרבות גלדיאטורים וחיות טרף מזות רעב ועבדים חסרי אונים שנרצחים כדי לקדש את עקרון ה"לחם והשעשועים". 

 

תיאטרון קיסריה ב- 1900 שנות קיומו מראות רבים-רבים. הוא ראה הצגות מוסר ומחזות אימה. הוא ראה מופעי תרבות ומופעי שחיתות. הוא ראה הזנחה ושכחה. הוא ראה ארכיאולוגים חושפים מפניו את העפר שכיסה את אבניו. הוא ראה רבבות של מטיילים שספרו את ספרו. הוא ראה מופעי מוסיקת רוק, נשמה, ג'ז, יוונית, קונצרטים ואופרות. גם המון-המון מופעים של שלמה ארצי הוא ראה (קצת יותר מדי אם תשאלו אותו).

אבל מופע כזה כמו שארגנו האחים עופר עם כל צמרת הממשל וההון במדינת ישראל המתחדשת כקדם הוא עוד לא ראה. תודו.         
 

קישור לטריילים :

לחץ כאן 

וגם כאן 
 

קנאות לשמה

"ובקרב השערורייה הזאת  פרח זרע הנקרא קנאים, אשר כשמם כן היו במעשיהם, כי כל מעשה רע היה להם למופת ומכל התועבות, אשר נעשו לפנים ונשארו לזיכרון, לא היתה אף אחת, אשר נמנעו מקנא בה ומעשות כמוה. אמנם הם קראו לעצמם בשם הזה, באמרם, כי הם מקנאים לדברים טובים (לשם שמים), ולא נודע, אם צחוק עשו להם בעשוקים מתוך יצר לבם האכזרי כחיית טרף, או כל רשע ואון למעשה טוב היה בעיניהם".. (יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים ז, ח, א).
 
אני מדפדפת בכותרות עיתון השבת ומתמלאת תוגה עמוקה. נערים  יהודים בחברון פתחו אמש במסע נקמה בעקבות פינוי בית המריבה בחברון – הציתו מכוניות, השחיתו רכוש ואפילו ירו בפלשתינאים שנקלעו בדרכם. תחושת דה-ז'ה-וו עמומה עולה בי: זוהי לא הפעם הראשונה וכנראה גם לא האחרונה. היהדות שלי, שאותה אני אוהבת לצייר כחומלת ורציונאלית נראית רע מאד, נשמעת רע מאד, מתנהגת רע מאד.  "וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" נאמר בספר שמות (כב', ט'), ואני תוהה איך דווקא אלה שלא סבלו מחסך בשעות לימוד והתעמקות בכתבי הקודש, מצליחים בכל פעם לפספס כך את העיקר.

אי אפשר להשוות בין אירועם היסטוריים שהם כל כך רחוקים ומרוחקים זה מזה ובכל זאת, אם יש משהו שההיסטוריה של חורבן הבית השני מלמדת ומתריעה,  זה שקנאות לשמה היא דבר מסוכן. קנאות לשמה מעוורת. קנאות לשמה מביאה חורבן, הרס, שנאת אחים שלא לומר את שנאתם של אומות העולם עלינו. ועוד לא אמרנו כלום על השכנים הפלשתינאים של בית המריבה שאלה שבחרו להתבצר בו נתנו לו את השם "בית השלום" במין הומור מקאברי, כמו להכעיס: הם הרי כבר לא זקוקים לסיבות נוספות לשנוא אותנו. יש להם מספיק, תודה.
העניין עם הקנאים של ימי בית שני שהביאו עלינו את פורענויות החורבן הוא שהם היו בטוחים, מה זה בטוחים – סגורים על זה שאלוהים נמצא לטובתם. ההיגיון המדיני והצבאי היה הלאה מהם – ורק האמונה הדתית – משיחית נותרה לבדה. הם האמינו שהמלחמה ברומא תהיה מלחמת אחרית הימים, מלחמת גוג ומגוג, מלחמת בני האור  בבני החושך, מלחמה שבה יופיע אלוהים בכבודו ובעצמו כדי להושיע את בניו הנאמנים לתורתו, תורת הקנאים לדבר השם. אנשי אמונה הם היו.  

שיקולים הגיוניים, צבאיים ומדיניים לעולם אינם משפיעים על מאמינים קנאים. הטענות שאין טעם למרוד במלכות רומא/ ממשלת ישראל, להתעמת עם צבאות הלגיון /צה"ל ולהבעיר את כל העיר  חברון/ ירושלים – הן חסרות משמעות. הרבה יותר כיף לצאת למלחמות מיותרות, לשבור את הכלים, להתפרע בגדול. איזה עונג צרוף מזמנת אש התבערה הגדולה המכלה את העיר כולה על בתיה, אוצרותיה, מחסניה, תקוותיה לשפיות, לחיים. סתם חיים לנו ולהם. המוות הרבה יותר מגניב.
 
ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים ויוסף בן מתתיהו הפייסן הוא שהנציח לעד את סיפור המרד הגדול של היהודים ברומאים. אם הקנאים של יוחנן מגוש חלב היו מנצחים היתה לנו מן הסתם, היסטוריה לגמרי אחרת (תרתי משמע). אבל יאמר לזכותו של יוסף שלמרות האשמות הכבדות שהפנו כלפיו, הוא ידע לאזן את ביקורתו על הקנאים בביקורת נגדית על אותם נציבים מושחתים ומפקדי לגיון שהביאו עוני ודלות על העם ועוררו את זעמם עליהם. חשוב לזכור שיוסף לא היה חבר באיגוד העיתונאים העולמי ושום חוק או אתיקה מקצועית לא חל עליו ועל פליטים שכמותו שחיו תחת חסותם של הקיסרים הרומים הנוחים לכעוס. ובמילים אחרות: הוא אמנם היה חייב להאדיר ולהצדיק את מעשי הקיסרים והלגיונות אבל הוא ממש לא היה חייב להאדיר ולהצדיק את מעשי אחיו.

ובכל זאת, יוסף  בחר לעשות זאת מדי פעם בפעם בספרו כשסיפר על מעשיהם הרעים של חיילי הלגיון ופקידי הקיסר. לכל מי שקורא את הדברים ברור שמעשיהם חסרי האחריות, עלו לאימפריה הרומית ביוקר והביאו נזק יותר מאשר תועלת.  יאמר לזכותם של הרומאים שהם בניגוד אלינו, יודעים ללמוד מטעויות עבר ואחרי המרד הם ניסו להשתפר והביאו נציבים ראויים יותר.  ליהודים לעומתם היה דחוף לפצוח במרד נוסף, כ- 70 שנה מאוחר יותר, מרד שהביא מכת מוות על היישוב היהודי בא"י, אבל זה כבר סיפור אחר.

אחרי שגמרתי לרפרף על הכותרות העיתונים הגדולים, עברתי ל"מקור ראשון" שם הכותרת היתה, כמה מפתיע: "נער ששהה על הכביש ליד 'בית השלום' נפצע קשה מאבן גדולה שנזרקה לעברו בידי ערבים. הוא פונה לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה".

צר לי על הנער ואני מקווה שיבריא ויתאושש. ובכל זאת, למה אין זכר למעשי האלימות, האיבה והתפרעות של "הצד שלנו" ברחובות חברון בליל חמישי? אולי זה משום שאירועים כגון אלה, הם לא ממש חדשות  בעיני העורכים של מקור ראשון.