מאהב לטיני

פגשתי אותו  ביום האחרון של  הכנס בהפסקה שלפני המושב המסכם ליד עמדת הקפה.  
צרפתייה?  הוא שאל אחרי מבט  חטוף בתג המוצמד לחולצה. לא בדיוק, כלומר, מישראל. זוג גבות מופתעות מורמות, מעניין מאד. לא ראיתי פה עוד ישראלים חוץ ממך. ואתה בטח איטלקי-מקומי, אני קובעת אחרי סריקה מהירה של לבושו המוקפד, בלוריתו המהודקת בג'ל ובעיקר ההבעה הייחודית שאי אפשר לטעות בה, שחציה אירוניה עצמית וחציה רצינות תהומית. אני רומאי שזה כמובן, משהו אחר לגמרי.  
 
בתום נאומי התודה למארגנים-המסורים-שעשו-מעל ומעבר-להנעים-את-שהותם-של-מאות-המשתתפים שהגיעו-לכאן-מכל-העולם-כדי ללמוד- במשך-ארבעה-ימים-תמימים- על-פלאי-הטכנולוגיה-במחקר הארכיאולוגי-העכשווי- וכו',  אספתי את דפדפת הפוליו המהודרת, העמסתי את תיקי על כתפי ותהיתי ביני לביני מה אעשה עכשיו, כשרק המילה "התפזרות" נותרה גלמודה ושוממת על רשימת הלו"ז הצפופה שחולקה לנו בתחילת השבוע. שני החברים שאתם חלקתי רעיונות ודעות מנומקות בין הרצאה להרצאה – נורבגי מגודל דמוי סנטה-קלאוס ואינטלקטואל צ'כי ממושקף ושברירי למראה, נדמו לא פחות אבודים ומבולבלים ממני.
רוצים לבוא לארוחת ערב  במסעדה מקומית מיוחדת במינה? שאל הלטיני הנמרץ אחרי שצץ מלפנינו יש מאין כדי להציע את שירותיו הנדיבים ואנחנו כמובן, קופצים על המציאה ומסכימים בשמחה. הלאה מסעדות התיירים המצחינות!  אם כך בואו, הצ'ינקווצ'נטו שלי חונה לא רחוק מפה.

                                                                *** 

מאוחר יותר בתוככי הגטו הישן אנחנו מנסים לפענח את התפריט במסעדה שכונתית קטנה ונעימה. הלינגואה פרנקה, היא האנגלית, אינה שפת האם של איש מאתנו, כך שאנחנו חשים נח לעשות בה מעשים שלא יעלו על הדעת.    
ארטישוק יהודי? אני תמהה ומבקשת הסבר מהמומחה  לעיניין. 
או, זה מתכון רומאי עתיק שנמסר ממָמָה למָמָה, מזה דורות בשנים. תבשיל טעים ביותר ומאד מומלץ. 
אבל מה יהודי בארטישוק הזה? אני מקשה עליו
אולי הזקן, מנסה האינטלקטואל הצ'כי  
אולי אם אוכלים אותו הופכים ליהודי? דורש סנטה קלאוס הנורווגי
אולי זה בגלל הרוטב האדום, אני מציעה וכולם צוחקים.
 
כשמוגש בקבוק היין השני (אדום , יבש, ייצור מקומי),  זה הזמן לעבור משיחות על ארכיאולוגיה לשיחות על קונספירציות. האם זה הגיוני שהמצרים בנו את הפירמידות? ומה הקשר בינם לבין המקדשים המחודדים בדרום אמריקה? וציורי הקיר במערת לאסקו, הייתכן שיד אחת ציירה את כולם, ואם כן, מי הוא היה? ואיפה חפצי המקדש של היהודים, האם הוא יכול בבקשה לברר?  על הנייר החום המשמש כמפת שולחן, אנחנו מציירים את מפת העולם, מותחים קווים גלויים וקווים נסתרים בין יבשות, ארצות, תרבויות ועמים, כמו בלשים חשדנים שמנסים לפענח זירת פשע מורכבת במיוחד. בתום דיון סוער אני מסמלת עיגול וחץ באחד המקומות הזעירים במפה ומכריזה  בגאווה: הנה, מפה התחיל כל הבלגן. שלושת חברי לשולחן מסכימים אתי בהשלמה.

כבר היה ממש מאוחר כשיצאנו מהמסעדה השכונתית ברובע היהודי, מבושמים ומתנדנדים מעט, אבל האיטלקי  שאינו יודע מנוח, כמו נתמלא בזריקת מרץ מחודשת. רוצים לראות את המרפסת הכי יפה ברומא? הוא שואל ואנחנו כסהרוריים מסתרכים אחריו באמון מלא, בזמן שהוא מפלס את דרכו בסמטאות הצרות כמו דג במים. לבסוף הוא נעצר בחצר קטנה מוקפת משלושת צדדיה בבתי אבן ישנים בני כמה קומות, ומצביע על הקומה השנייה,  שממנה מזדקרת לה מרפסת קטנה, תחומה בפיתולי מעקה ברזל מחליד ושורת פרחי גרניום בשלל צבעים שבוקעים מתוך פחים ריקים של זיתים כבושים. מה אתם אומרים? נכון שזו המרפסת הכי יפה שראיתם בחיים? ואנחנו פה אחד ממהרים להסכים.
 
לדחוס שלושה אנשים בוגרים ואיטלקי היפראקטיבי בפיאט 500 הוא מעשה קומי לכל הדעות, אבל עם בטן מלאה בארטישוק יהודי ושני בקבוקי יין, זה כבר מתקרב לפרודיה. אמנם אין הרבה מרווח פנוי במכונית, אבל עדיין ניתן לחבוט את הראש פעם בתקרת הגג ופעם בצדי החלון בזמן שהנהג מבצע סיבובים חדים במהירות מסחררת בכביש המרוצף באריחי אבן בולטים. סוף-סוף הנסיעה נגמרת בתחנה האחרונה שבה אני יורדת ולא במקרה. האם תסכימי להתלוות אלי מחר לסיור ברומא? הוא שואל. אתה לא צריך להיות בעבודה? והוא פותר את שאלתי בהינף יד מבטלת, ואומר שהעבודה נועדה לאנשים שאין להם משהו יותר טוב  לעשות בחיים שלהם. נתתי לו את הכתובת של המלון החדש שאני עומדת לעבור אליו מחר כי מה לעשות, הבוסים שלי מרשות העתיקות הסכימו לשלם רק עבור הלינה בימי הכנס, כשימי האקסטרות  הם על חשבוני. 
 

 

                                                       ***

כמה שעות אחרי שהתמקמתי במלון החדש, שני כוכבים וחצי במקום ארבע, הטלפון צלצל ובעל המלון שמשמש גם כפקיד קבלה, מלצר וטבח  הודיע לי חגיגית שיש פה איזה סניור שממתין לי. כשירדתי למטה מצאתי אותו ישוב זעוף ורגוז  מול הבעלים שהבהיר לו באופן שאינו משתמע לשני פנים שהוא לא עושה עליו שום רושם עם הגינונים האינטלקטואלים שלו. לסניורה צריך לחכות למטה ואפילו לא לחשוב לעלות אליה לחדר. מה זה המקום הזה? הוא שאל אותי כשנפלטנו החוצה לרחוב. המנהל של המלון הזה נראה כמו איש מערות נאנדרטאלי, שהפסיק להחליף בגדים, להסתפר ולהתגלח מאז 1960. אבל אני די מרוצה מהמקום הזה שמצאתי לגמרי בכוחות עצמי. החדרים גדולים ומרווחים ויש שפע רהיטים וחפצים ישנים מעניינים.  אפילו תמונה דהויה של מדונה יש לי מעל למיטה וצלב מעץ עם דמותו של בן-עירי מנצרת. מה בנאדם צריך יותר מזה.
 
המורה דרך שלי גילה לי באותו יום סודות רבים שגלויים רק ליודעי ח"ן ספורים: קטקומבה במעבה גן סבוך, ציור שכוח של  קרווג'ו  בכנסיה נידחת, משקה יין שנרקח בידי נזירים שתקנים וחרשים גם יחד, פיצה על המשקל בטרוטריה שבימים כתיקונם משמשת רק את ראשי המאפיה ועוד סודות רבים שנבצר ממני לגלותם.  וכל הזמן הזה אני מתהלכת לצדו כמו בתוך בועה ענקית מגוננת, זרועי שלובה בזרועו, והוא ממהר  לפתוח בפני דלתות או להזהיר מפני אינספור מכשולים בדרך. גם השיחה אתו היא סוג של חוויה אחרת: אזנו כרויה לכל מילה שיוצאת מפי, כולו דרוך ומוכן למלא את משאלות לבי ולו הנסתרות ביותר: שנמשיך ללכת או שנעצור לקפה באיזה בר? האם אני עייפה או שנמשיך ללכת ברגל?  אולי קר לי? בבקשה אתכבד ואלבש את מעילו, הוא הרי מורגל לקור הרבה יותר ממני. ואני בכל שפע החסד הזה מרגישה קצת נבוכה ומסורבלת. כנראה שהשנים בלבאנט עושות את שלהן.
  
לפנות ערב התחיל לרדת גשם,  קודם בטפטופים קלים, לא מורגשים, ואחר כך בממטרים הולכים וגוברים. אנחנו רצים בסמטאות החשוכות ולבסוף מוצאים מחסה בכנסיה קטנה ופשוטה למראה. האולם צונן ואפוף ריחות קטורת מתוקים, המוני נרות גבוהים דולקים במשטחי החול שקבועים מול דמויות הקדושים. הציורים הענקיים שמעטרים את הקירות מאיימים וקודרים למראה ונשלטים בגווני חום כהה. ליד המזבח ציור של אביר בשריון נלחם במפלצת איומה. אני שואלת אותו מתי בדיוק הכנסייה התחילה לטפח ספרות פנטזיה והוא אומר זהו ציור  סימבולי המסמל את המלחמה של הנוצרים בכופרים. ומיהם הכופרים האלה בדיוק? ובכן יקירתי, אם את מוכרחה לדעת, הכופרים הם בני העם שלך וגם את.

  
תאי וידוי מעץ אלון כהה מוצבים בין עמודי השיש באולמות התווך. נשים עסקניות בגיל העמידה שמטפחות קשורות להן מתחת לסנטר, ממתינות בסבלנות להיכנס אליהם כמו בתור לקופת חולים.  אני יכולה גם?  יש לי כל כך הרבה דברים להתוודות עליהם… אין לך מושג כמה חטאים עשו לי כל החיים. לא בא בחשבון, הוא אומר ומרחיק אותי משם. חוץ מזה לידיעתך העקרון הוא הפוך לגמרי, זו את שצריכה להתוודות על החטאים שעשית בעצמך. סליחה? אני חטאתי?! אני זועקת כמתקשה להאמין למשמע האיוולת. אם לא התברכת בחטאים מעניינים יקירתי, אני חושש שאת עשויה לשעמם את הכומר, שזה חטא חמור בפני עצמו.  חוץ מזה עוד מעט המיסה מתחילה.
 
אחרוני הכמרים יוצאים מתאי הוידוי עם אחרוני הלקוחות החוטאים, וכולם מתקבצים ומתיישבים על ספסלי  העץ הקשים. אל השולחן שבקדמת הבמה פוסע אב הכנסייה הישיש מלווה בשני פרחי כהונה צעירים שמנופפים בכלי קטורת תלויים על שרשראות ארוכות. הכומר לבוש בגלימה לבנה מעוטרת זהב, נושא את כפיו לצדדים ומברך את כל הנוכחים. כמה הוא שמח לראות את כולם הערב הזה, ובמיוחד הוא שמח לפגוש גם כמה צעירים חדשים שאינם באים אלינו בדרך כלל. עשרות עיניים ננעצות בנו בהכרת תודה ואנחנו משתדלים לשמור על ארשת פנים רצינית. אחר כך ניתן האות וצלילי שירה זכה ממלאים את חלל הכנסייה. הצלילים סוחפים אותי הרחק וגבוה משם למחוזות אחרים ולבי מתמלא בהכרת תודה. אחר כך באים קטעי התפילה ואני מתפלא לגלות שהמלווה הנאמן שלי, חוזר מכאנית אחר המילים המוכרות. זה נשאר לי מהבית ספר, הוא לוחש כמצטדק ואני חשבתי בצער שאין שום תפילה כמעט שאני מכירה בעל פה וגם שבבית הספר שלי אף פעם לא לימדו אותנו להתפלל. כשהסתיימה התפילה האנשים סביבנו לחצו ידיים זה לזה וחייכו בנועם: הנזירות לחצו את ידי הכמרים, הכמרים לחצו את ידי הנשים החוטאות, וגם האיטלקי וגם לחצנו ידיים זה לזה וגם לשכנינו, ואני חשבתי בצער שיש שרואים בלחיצת יד  חטא חמור שיש להשמר מפניו.
 
רוצה לעמוד בתור לקבל את לחם הקודש? הוא בודק עד כמה הסקרנות שלי תסכים להרחיק לכת. לא תודה, אני אומרת. אצלנו אסור לאכול בשר של אנשים ולשתות דם ולו כמטפורה. שמעתי שכמה נוצרים טובים כתבו ספרים  שטוענים בדיוק את ההיפך. טוב, אני חייב להסכים אתך שהם נכתבו על סמך מחקרים לא מבוססים במיוחד, הוא אומר כמנסה בכל זאת לערער את תקפתם.

ואז לפתע נגמרו לנו המילים ובמרווח שנוצר בין השתיקה שלו לשתיקה שלי צמח לו חיוך עצוב שהשתלט לנו על הפנים. מחר אני נוסעת מפה בחזרה, אני אומרת בשקט. אבל הוא שאינו מוכן להיכנע לתכתיבי המקום או הזמן, יש לו עוד הרבה תוכניות להערב. הרי יש המון מקומות שטרם הספקנו לבקר בהם: התבליט של הגורגונה שבודקת האם האדם משקר או לא, מכירה? ומה עם פונטנה די-טרווי, האם כבר זרקתי שם מטבע? ומה עם פיאצה די-פופולו? ופיאצה ונציה? יש בלי סוף אפשריות לארוחת ערב מאוחרת בפיצריה נסתרת או בטרטוריה שכוחת-אל. אפשר גם לנסוע לקולוסאום עם הצ'ינקוצ'נטו, מי יודע אולי נשארו שם כמה אריות מתקופת אספסיאנוס, או להפליג באוניית פירטים במימי הטיבר או להסתנן למלון שלך ולעשות אהבה עד שיעלה הבוקר.