נפש יהודי צופייה

היה זה בוקר נעים, בסוף הקיץ ראשית הסתיו. אליס ישבה בסוכת הגפנים שבחצר ביתה, בידה עיפרון פחם, על ברכיה מחברת סקיצות מהוה משימוש. מבטה היה לא יציב, מפוזר, מחפש דרכים לצאת הלאה משם, הלאה מחומת האבן הנמוכה שכיתרה את ביתה, הלאה מעצי הבוסתן ועצי הזית הזקנים בחצר, הלאה מבתיהם הצנועים של שכניה הדרוזים חביבי נפשה, שלמדה להכיר ולכבד מאז שהגיעה לכאן בשנה האחרונה. היא מתלבטת בינה לבינה. עדיין לא יודעת במה תתמקד, במה תתבונן ביתר תשומת לב, בהקשבה עמוקה, בריכוז קדוש שאין בו תנועה מלבד מחול חד פעמי של עיפרון פחם מטופף ומלטף, לוחש ובוחש ברצפת הדף הלבן שמתכסה כמו מעצמו בכתמי צורה וקו (או שמא זו ידה שלה שמחוללת? היא אינה בטוחה). בסוכה תלויים אשכולות אדומים שמגירים נתזי עסיס מתוקים על שמלתה הדקה, על עורה הבהיר, על שערותיה השחורות האסופות בקפידה בפקעת גבוהה על ראשה, מותירות תלתל מרדני ארוך כנחש קדמוני על עורפה הגבעולי, השקוף כמעט.
קצת הלאה משם, על המרפסת שבחזית הבית ישובים להם שניים: סר לורנס אוליפנט בעלה, ומזכירו האישי מר אימבר. נפתלי הרץ בשבילכם. בניגוד לאליס, מבטם שלהם דווקא ממוקד היטב ודומה כי אינו מחסיר אף פרט: לא את כף היד הדקה המונחת ברכות על קימורי שוקה, לא את גזרתה הנאה הניכרת מבעד לשמלתה, לא את השיער השחור האסוף כמקלעת שמש שחורה, לא את התלתל הסורר, הבודד. וכמובן שאינו מחסיר גם את העורף. אוי, את העורף הזה

***

בשוליו המערביים של הגרעין ההיסטורי של הכפר דלית אל-כרמל, לא הרחק מאזור בית הקברות הישן, יש בית עתיק בנוי בסגנון מאופק שהוקם בשנת 1884 ע"י סר לורנס אוליפנט כדי לשמש כבית קיץ לו ולאשתו אליס וסביבו בוסתן, כרם, מטע זיתים, באר עתיקה וחומת אבן נמוכה.
סֵר לורנס אוליפנט היה אחד האישים הרומנטיים ביותר של המאה ה- 19: סופר, עיתונאי, מדינאי, דיפלומט, איש מסעות, חוקר, חבר פרלמנט ובעל-עסקים. איש חזון ומעש גם יחד. הוא נולד בקייפטאון שבדרום אפריקה בשנת 1829 למשפחה סקוטית מיוחסת. את שנות נעוריו בילה בסרי לנקה (ציילון דאז). משפחתו עשתה את מרבית הונה מחווה לגידול צמחי תה. בשנת 1865 נבחר כחבר בפרלמנט הבריטי וב-1867 הצטרף לתנועה נוצרית מיסטית בשם "אגודת האחים לחיים חדשים" ושהה בקומונה בארצות הברית, במחיצת גורו כריזמטי בשם תומס לייק האריס שאף קיבל ממנו חלק נכבד מהונו. מטעמים רוחניים כמובן.

כשהיה בשליחות בפריז הכיר את אליס לה סטרנג', בת למשפחת אצולה אנגלית עשירה שהייתה צעירה ממנו ב-18 שנה. למרות התנגדות משפחתה התאהבו ונישאו. בתחילה, נתן הגורו האריס את ברכתו לזיווג וקבע כי אליס היא תאומת נפשו של אוליפנט, אולם אחר כך שינה את דעתו. זה קרה קצת אחרי שפגש אותה בעצמו. כוחות תמירים הודיעו לו נחרצות שעליה לעזוב את בעלה ולחבור אליו להאריס, שהוא-הוא תאום נפשה האמיתי. כזו היתה השפעתה של אליס על בני המין החלש. לזכותו של אוליפנט ניתן לומר שהוא היה מיסטיקן-אידיאליסט חסר תקנה, אבל לא אידיוט גמור. הוא בחר לברוח מהגורו החמדן עם אשתו הצעירה ולנתק בהמשך כל קשר ישיר או עקיף עמו.
משיכתו של אוליפנט לתורות מיסטיות הובילו אותו לעוד הרפתקה יוצאת דופן לתקופתו: לעזור ליהודים נרדפי הפוגרומים במזרח אירופה. הוא טען שעל מנת לרפא את היהודים צריך לתת להם מולדת, בארץ הגלעד דווקא. כדי להוציא את חזונו מין הכוח על הפועל נפגש עם הסולטאן ושיטח בפניו את תוכניתו, וזה בתגובה זרק אותו מכל המדרגות, פחות או יותר. הוא כתב מאמרים נלהבים ב"ג'ואיש כרוניקל" בעד תוכניתו הגרנדיוזית, לקהל שעוד לא ידע ציונות מהי, ואף ניסה לרכוש קרקעות לאורך תוואי רכבת עתידית בין-יבשתית שרקח במוחו. גם אליס היפה נדבקה בחיידק הזה שלו והסכימה לעבור להתגורר עמו בפלשתינה הרחוקה והנידחת. במסעם מאירופה עברו דרך קושטא ופגשו יהודי צעיר מגליציה בשם נפתלי הרץ אימבר. בני הזוג התרשמו מעיניו היוקדות של הצעיר הפרוע והציעו לו להצטרף אליהם ולשמש להם מזכיר אישי.

ראשית הגיעו השלושה לחיפה ושכרו בית בשכונת הטמפלרים (כיום ברחוב בן גוריון 18 ). אחר כך אוליפנט ביקש לרכוש לעצמם בית נוסף, בסביבה קרירה, מבודדת ו"מיסטית" יותר– וכך החל הקשר המיוחד שלו עם הדרוזים בכרמל . ראשית ביקש לרכוש חלקת אדמה בעוספייה, אולם הנסיבות הובילו אותו למקום אחר: בנו היחיד של השייח' מדלית אל-כרמל נצטווה להתגייס לצבא העות'מאני או לחלופין, לשלם כופר בסכום 250 $, שהיה הרבה מעבר ליכולתו של האב לשלם. סר אוליפנט הסכים להיחלץ לעזרת השייח' בתמורה לבית צמוד קרקע, עם ארבעה כיווני אויר וחלקת אדמה צנועה של 120 דונם (לי זה עלה יותר). העסקה נחתמה ובני הכפר התגייסו בהמוניהם לבניית בית המידות שתוכנן בידי בני הזוג המלכותי. רצה הגורל והנה, כשחפרו את היסודות מצאו באדמה אבני בנייה, כותרות, אבני פסיפס, מטבעות ועוד ממצאים. הם עלו על חורבותיו של יישוב ביזאנטי קדום. במה שאפשר היה להשתמש השתמשו ואילו כל היתר – המלט, החלונות והדלתות נותר עליהם (לנו זה עלה יותר).

בית אוליפנט היה מבנה בן שתי קומות עשוי אבן ולו מרפסת מקורה בחזית. בקומת הכניסה היה חדר פנימי למבקרים בו נהגו לדון בענייני השעה, בקומה השנייה היו שני חדרי שינה, אחד לבני הזוג השני למזכירם האישי. משק הבית נוהל בידי משרתים מקומיים והאספקה הובאה בפרדות מהכפרים הסמוכים או מחיפה, לפי הצורך. בבית היתה תנועה מתמדת של אורחים ומבקרים, ורבים נשארו ללון בסוכות הפזורות בחצר או על גג הבית. מלבד לחובות האירוח, ליידי אוליפנט שקדה על לימודי ערבית כדי להיטיב לתקשר עם נשות הכפר. כך סייעה לתושבים לפתור את מצוקותיהם מול השלטונות העות'מאנים ומול בעלי הקרקעות הערביים שניכסו את אדמות האיכרים ששועבדו מפאת חובותיהם. באחד מדפי יומנה כתבה כי פגשה באותו היום: "איש דרוזי, ילד מוסלמי קטן ממצרים, קבצן גרמני, שני סוחרים יהודים ואיש תחזוקה סורי, מלבד מורה הדרך שהגיע לבקרני בהודעה מראש". לאורחים נהגו להגיש אורז מבושל, מלפפונים טריים ולחם. אליס ציינה כי "הטבח שלנו אמנם לא יצירתי במיוחד, אך יש לו מזג נוח".

בזמן שהותו בביתו שבדליית אל כרמל עסק סר אוליפנט בכתיבה. בין היתר כתב חיבור מיסטי בשם : Sympneumata ("לנשום יחד") שבו השתמש בין היתר בידע קבלי ובמילים עבריות שלמד ממזכירו האישי אימבר. ומה עשה אימבר בזמן הזה? ובכן גם הוא התעניין בתורות הח"ן ודן עם יושבי הבית ברעיונות הגנוזים בכתבים קבליים, לרבות ההכרה בדו-מניות האלוהות. הוא היה עסוק בדבר נוסף – פיתוח רגשות עזים כפלי אשת מעבידו. ביומנו כתב למשל : "בראותי אותה חשתי כי הלכתי שבי אחר אותו קסם שאין להסבירו". קסם זה המשיך לרדוף אותו שנים ארוכות, גם לאחר שנפרדו דרכם.

למען האמת, גם אדון אוליפנט היה שבוי לגמרי בקסמה במשך כל שנות הנישואין שלהם, שהיו מעט יוצאים מהרגיל. כששהה במחיצת הגורו, האמין כי אסור לו לקיים יחסים מיניים עם אשת חיקו משום שעדיפה ההתמזגות עם ה"מהות האלוהית" על פני ההתמזגות הגשמית. כששינה את דעתו, זה היה מאוחר מדי – אליס העדיפה לדבוק בתומתה. כשהלכה לעולמה בתחילת שנת 1886 סיפר לאשתו השנייה (שאיתה התחתן זמן קצר אחר כך, הוליד אתה בן ומיד נפטר גם הוא) : "ועל כן סיגלתי את הריסון העצמי כשישנתי עם אליס אהובתי היפה בזרועותיי במשך שתים-עשרה שנה בלא שתבעתי לעצמי זכויות של בעל".

***

– אז מה ידידי נפתלי, מה עושים?
– מה אני אגיד לך, סר. המצב לא פשוט. מאידך כּל עוד בַּלֵּבָב פְּנִימָה, נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה…
– למה נפש יהודי, ומה אני, עז?
– דומה אדוני שדווקא את העזים היא מחבבת. אתמול ראיתי אותה מחוללת סביבם עם בנות הכפר במרעה. זה היה מחזה מרהיב.
– לו גם אני הייתי עז מרקדת. הסתכל היא הפסיקה לצייר. היא קמה והולכת. דומה ששוב היא יוצאת לטייל. יש לך מושג לאן?
– נדמה לי שלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה, סר.
– אני דואג לה מאד, היא כל עולמי… אבל אסור שתרגיש בכך. אני יוצא מחר לירושלים להיפגש עם הקונסול. אחזור בשבוע הבא. תשגיח עליה בשבילי נפתלי.
– אל דאגה אדוני. עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה.
– אז מה עושים עכשיו, שנכנס הביתה? שלחו לי בקבוק ברנדי משובח, יבוא אישי מסקוטלנד. אולי הוא יפיג מעט את ענני הייאוש שבלבי.
– אל תיפול רוחך, סר. עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ. תקוותינו עוד לא אבדה.
– אמן. הללויה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On נובמבר 22, 2011 at 9:05 am

    מקסים. כתבת נורא נורא נורא יפה. איזה כיף לך. ולנו 🙂

  • יואב אבניאון  On נובמבר 22, 2011 at 10:45 am

    מקסים נטלי
    סופו של נפתלי בעליבות משהו בבארים בארה"ב
    "נפתלי הרץ אימבר חיבר את התקווה, השתכר בקליבלנד אוהיו ומת בלי תקווה", כתב עליו יהודה עמיחי.

  • nataliemessika  On נובמבר 22, 2011 at 4:13 pm

    תודה למיכל ויואב (-:

Trackbacks

  • […] אפל וקר. ישבתי מול המחשב, מחטטת בין כתביו המיסטיים של הלורד אוליפנט לציוריה הלא פחות מיסטיים של רעייתו אליס, והנה הנייד […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: