פעם הייתי נורא מסתבכת כשהיו שואלים אותי מאיפה אני (בעיקר בגלל הנטלי, בתקופת הקדם לועזיות באפנת שמות הילדים בארצנו). כשהייתי אומרת צרפת, היו אומרים לי: נו, בטח מדרום צרפת (בגלל המסיקה). ואז הייתי עונה: באמת מדרום צרפת (כי נולדתי בניס). אבל אז היו אומרים לי: אבל מה היה לפני ניס? ואני הייתי אומרת: היה "תוּ". אה, אז את תוניסאית, תגידי. ואז אני הייתי אומרת כן, זה המוצא של המשפחה שלי. אבל האמת יותר מורכבת מזה – כמה מהם בטוחים עד היום שאבות אבותיהם היו בכלל גאלים.
ומה קורה כשאני פוגשת צרפתים גויים? אז זה עוד יותר גרוע: אני ישראלית? כן. אבל לא בדיוק, נולדתי בצרפת. אה, אז את צרפתייה? כן, אבל לא בדיוק. ההורים שלי נולדו בתוניסיה (מה שמכונה "רגל שחורה"). אבל האמת שהם לא ממש תפסו את עצמם כתוניסאים מה גם שהם נולדו להורים שבחרו להפוך לצרפתים בכוח ההזמנה של השלטונות הקולוניאליסטים בתחילת המאה ה-20.
כשסבא שלי היה נער, אולי בן 15 הוא פגש איזה מכר ברחוב בביזרט שאמר לו: רוצה לבא לעבוד אתי במשרד של הצרפתים? וסבא שלי אמר לו כן. אבל צריך קודם למלא איזה טופס ולהגיד שאתה מוכן לקבל אזרחות צרפתית. סבא שלי חשב לרגע ואמר בסדר, מה יש לי להפסיד. וככה הוא כמו יהודים רבים בערים הגדולות בתוניסיה, הפכו בין לילה מנתיני הביי לאזרחי הרפובליקה. הצרפתים נורא ביקשו, אז הם הסכימו להם.
כשיהודי תוניסיה הפכו לצרפתים הם החלו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר שהצרפתים הקימו במיוחד והחלו לאמץ את שפתם, את תרבותם ואת מנהגיהם. אפילו את ההיסטוריה שלהם הם אמצו: בכל בוקר הילדים נתבקשו להלל בכיתה "את אבות-אבותינו הגאלים" ולהתגאות "במלכנו הנערץ לואי מלך השמש", ואף אחד לא חשב שיש בזה משהו מופרך.
לאזרוח המהיר היו גם השלכות על מרקם היחסים בין היהודים למוסלמים. הערבית שהיתה שפת דיבור ראשונה, הפכה למשנית. לבידול התרבותי-דתי, נוסף גם בידול אזרחי-לאומי. האופציה המערבית קסמה לכל היהודים ולא בכדי: היא הציעה פרנסה, הגנה והשתייכות לקונטיננט הנכסף שמעבר לים. מאידך, המוסלמים הרגישו אולי שהיהודים בגדו באמונם, סוף-סוף התגלה טבעם האמיתי שנצבע בצלו האפל של היהודי הנודד, המקולל לעולמי עד. ואמנם עם פרוץ אירועי הדמים בשנות ה-50 היהודים ששיתפו פעולה עם הקולוניאליסטים הצרפתים היו הנפגעים הראשונים. כשתוניסיה קיבלה עצמאות כמעט כולם נמלטו משם בעור שיניהם, מרביתם לצרפת ומיעוטם לישראל, משאירים מאחור רכוש ובתים ומסורת של סובלנות תרבותית ארוכת שנים.
זה כבר כמה ימים שאני חושבת על המזל הטוב שנפל בחלקי. זה שיש לי דרכון כחול עם סמל מנורה מוכסף וגם דרכון בורדו עם סמל מוזהב שכתוב עליו: Communautés européennes ואיך בזכותם אני יכולה לעבור בלי שום בעיה ממדינה למדינה ומיבשה ליבשה. ואם מישהו אינו מחבב את הדרכון הכחול שלי אני יכולה לנופף בדרכון הבורדו, שאותו כולם אוהבים בלי יוצא מהכלל. לפעמים אני מתחרטת שלא נישאתי להוא עם הדרכון הכחול היותר שווה, זה עם הסמל של הנשר. הייתי יכולה להיות אפילו עוד יותר מסודרת.
אבל יש אנשים שאין להם לא דרכון כחול ולא דרכון בורדו ולא דרכון בשום צבע בעצם. הם צועדים ימים ולילות בדרכים לא דרכים ומחפשים ישועה מכוח שמועה שאומרת: אי-שם יש מקום שאפשר להיוושע בו. אומרים שיש שם מזון ומים ומקומות עבודה לאנשים אחרים כמונו. אני חושבת על האנשים האלה שמגששים את דרכם בחושך ברגעים אלה ממש. נמלטים כפליטים חסרי כל מהיבשת המוכה ביותר בעולם, אותה יבשת שבה נולדו הורי והורי-הורי. היבשת שמשקיפה על הים שלנו מדרום ועל אדמתה הרוויה מדם התהלך לפני אלפי שנים האדם הנבון הראשון.
ארכיאולוגיה להמונים 
תגובות
( – :
את תנועת הפליטים חסרי הבית והמדינה אחר מלחמת העולם הראשונה דיכויים וזילות חייהה, תיאר יפה ב' טראון, בחלק הראשון של ספרו 'אניית המתים' (ובאופן שלדעתי לא דווקא במכוון, העניק הסבר לעליית משטרים דיקטטוריים באיטליה, רוסיה, גרמניה, ספרד ופורטוגל שנים לא רבות אחר כך). המין האנושי משתנה מעט מדיי, לאט מדי, אם בכלל. מוקדי השליטה, למרבה הצער נתונים תמיד מצויים לשליטתם של בירוקרטים תאבי כח ושל בעלי הון המבקשים את הרווח יותר מאשר את פיתוחה של רוח האדם. ואף על פי כן, אנשים ברי-לב אפשר למצוא בכל מקום, בכל מין, ארץ ולאום, תמיד יימצאו מי שיושיטו יד, יידאגו ויטפלו
כל אדם צריך להשיב לעצמו לאיזה צד הוא מעוניין להשתייך. הבעיה היא שחלקינו הגדול חושב שאם הוא ימשיך סתם כך בסדר יומו הוא לא יחולל רע וגם לא ייטיב, ואין זה כך. מי ששוכח פרטים, שוכח את האדם; מי ששוכח את האדם, מכשיר את הקרקע בפני הדיקטטורים העולים
לצאת למלחמות, להרוג את מתנגדיהם, ולדכא את האדם באשר הוא אדם. הסיפור הוא תמיד אותו
.סיפור
המרחק בין אדישות ובין אכזריות קטן מדיי.
אוניית המתים זה כאן ועכשיו. לפני זמן מועט חזרתי מנמל חיפה. תעלה כמעט על כל אוניה ותראה במה מדובר. בגלל המשבר העולמי כמו בסיפורים של טרוון, כנראה גרמני שחווה את זה בגופו, הורידו משכורת צמצמו צוותים הורידו תנאים מביאים צוותים מהמזרח הרחוק שמחליפים את הצוותים ממזרח אירופה שהחליפו את הצוותים מאירופה האטלנטית. לאנשים שצריכים להפעיל דבר ענק ומסוכן כזה אין שפה אחת משותפת. אני חושב שאתה צודק וזה סימפתום והתרעה לדברים רעים שנראים כבר באופק.
אני נמצא בגלות ברקץ ישראל
אני בוש ונכלם ולא יכול להזדהות עם מדינת ישראל שמחזיקה תחת כיבוש אוכלוסיה פלסטינית באפרטהייד דה פאקטו. זכות התנועה נשללת מהאוכלוסיה הערבית בשטחים הכבושים . הנראטיב אומר ששטחים אלו נכבשו במלחמת מגן אבל הסבל של האוכלוסיה הכבושה הוא בראש וראשונה מההתנחלויות והמתנחלים.
אני רוצה מאוד שייפסק הזיהוי בין ציוני לבין יהודי. נולדתי כאן ואי אפשר להתעלם מדיכוי מזרחים על רקע אתני דבר שנעשה בשם התיאולוגיה הפוליטות הציונית אשכנזית. מרגיז גם שהציונות הביאה מאות אלפי נוכרים שיש המבקשים לגייר אותם גיורים פוליטיים הפוגעים בדת ישראל. מרתיח במיוחד שחלק גדול מהמהגרים עוסקים בהתרסה נגד האוכלוסיה הערבית.
נ.ב
פירסמתי סקירה על ספרה של אסתר מאיר גליצנשטיין באתר קדמה
ממילא, נתקלתי בשנה האחרונה בכמה תופעות מחרידות, כגון כליאת מהגרי עבודה, בשבתות
בשטחים מגודרי תייל השייכים לפרוייקטים קבלניים חדשים, ועוד כמה וכמה.
לעתים לא ברור לי עד כמה צאצאי אלו שראו באדם צלם אלהים, הפכו את כבוד האדם לצל
לעובדה כי בעטיו של המשבר הכלכלי העולמי או של תהליכי הגלובליזציה הקפיטליסטית באה עלינו הצרה העולמית הזאת, אין בכדי לנחם. הייתי מצפה כי המפלגות הדתיות יאיימו לפרוש מן הקואליציה מחמת סכנת גירוש ילדיהם של מהגרי העבודה, או בעטיו של סחר הנשים המתבצע לדיראון עולם בישראל ודרך ישראל, ולא הואיל ונסע משחן של חברת החשמל בשבת.
אני כל כך אוהבת את הדרך הרגישה שלך להגיד דברים את הסיפור שלאט לאט מושך אותנו אל האמירה הכואבת
אני כל כך לא אוהבת את המציאות שאת חופרת לנו בסבלנות ובעדינות אל מול העיניים
ואני חושבת על הימים המתקרבים בהם אולי לא יהיה לנו אפילו את המקום הזה כדי לחזק אחד את השני ונשאר עם המציאות המאוסה והאיומה הזאת
גם בזווית האישית שלך, וגם בבומבה הנכונה והכואבת כל כך בסוף.
ומעבר לזה – אני לגמרי מסכימה עם אסתי, אבל אין לי ספק שהמקום הזה יישאר לנו, כך או אחרת.לפחות זה.
לבועז- כדרכי בקודש אני גם וגם.. 🙂
לשועי- נתת פה הרבה חומר למחשבה במיוחד במשפט האחרון שלך. בשישי ראיתי כתבה אצל יאיר לפיד על ילדים-פליטים שכלואים בכלא רמלה כבר כמה חודשים. הלב החמיץ ממש. ומה שהכי הדהים אותי זה שהם אמרו תודה על שנותנים להם מיטה ולחם עם שוקולד ומורה שמלמדת אותם לקרא ולכתוב פעם בשבוע. מבחינתם הם הגיעו לגן עדן. הם רק מבקשים שלא יגרשו אותם לארצות מוצאם בחזרה.
רני- ואולי חזררנו לימי מגדל בבל? הבעיה היא לא רק ריבוי השפות, אלא בעיקר גבהות הלב.
אסתי יקרה- תודה. אני בטוחה שנמצא את הדרך לעודד זו את זו מהמציאות שלנו פה. יהודה ועוד כל מיני אנשים הציעו פתרונות מעשיים שעדיין לא זכו לתגובה ממשית. אני חושבת ששווה לדון בזה ברצינות:
http://notes2.wordpress.com/
טלי- תודה. אני גם בטוחה שנמצא דרך להתגבר, ותמיד אפשר לבנות על עוד מפגשים של חוג שוחרי מרית.(שווה אפילו להעפיל לחיפה בשביל זה!..)
על חלק מהדברים שכתבת אני מסכימה ועל חלק לא. הציונות צמחה אמנם על רקע האידיאולוגיה של מדינת הלאום שהצרפתים היו ממוביליה הראשונים, אבל לא רק. קדמו לזה מאות שנים של תפילות ברוח "בשנה הבאה בירושלים הבנויה".
כמו ששועי רמז בצדק, השבר הטקטוני הגדול החל במלחמת העולם הראשונה והחריף במלחמת העולם השניה. כל הנצבים על הלוח נעו מי בכוח ומי ברצון ומי בחוסר ברירה. מי ששפר מזלו וזכה להגיע לצד המנצח הבטיח לעצמו ולצאצאיו חיים טובים, ומי שלא לא. בני משפחתי פשוט זכו להיות במקום הנכון בזמן הנכון. הם לא עשו שום דבר מיוחד שבגללו הגיע להם להפוך לנתינים אירופאים בזמן שהם ישבו בכלל באפריקה.
כתבת פוסט יפה, עצוב ומרגש, נטלי