הצטרפתי לכותבי רשימות לפני קצת פחות מארבע שנים, ומאז קרו לי הרבה דברים טובים: בראש וראשונה החברים הכותבים שפגשתי כאן – גם הוירטואליים וגם אלה שהפכו לפחות וירטואליים עם השנים שאתם ביליתי ככותבת, כקוראת, או כמגיבה למגיבים. אם חושבים על זה, אין הרבה חברים שאפשר לשוחח אתם בקביעות ואריכות כזו על הבוקר. אפילו למעצבנים שבהם התרגלתי עם הזמן, ופיתחתי אתם סוג של סובלנות ידידותית. ויש את הקוראים כמובן – חלקם פגשתי אישית, חלקם אני מכירה רק בשם וחלקם אני מזהה כמזדמנים אנונימיים. וכל אלה, אשכרה, קוראים את מה שיש לי להגיד כל כך הרבה זמן, מותירים חותם במספר העולה של קוראי הבלוג, שיש בו עד עכשיו 193 פוסטים ו-1,658 תגובות.
מלבד הפוסטים הכתובים יש לי הרבה מאד פוסטים שכבר נרקמו לי בראש אך טרם הספיקותי או טרם העזתי לכתוב. אבל הם יצטרכו כנראה לחכות. רציתי להמשיך לכתוב למשל, על הדיון המרתק בתוכנית האקטואליה הצרפתית על המפכה החברתית בעולם הערבי, או על הכנס שנערך בעוספייה ביום חמישי האחרון לכבוד השייח' אבו רוכון עליו השלום. יכולתי לספר על האנשים החשובים שהגיעו לכנס, על החוקרים, אנשי האקדמיה, אנשי הציבור, הפוליטיקאים, המנהלים הבכירים. על זה שבשלושת מושבי הכנס דיברו רק שתי נשים – פרופ' עירית עמית-כהן יו"ר איקמוס ישראל עם שורת המברכים בפתיח, ואני – במושב הדיונים השני, שבו דברתי 6 דקות בערך על הנושא שלשמו התכנסנו – תיעוד הבית , כי נתבקשתי בלחישה מהמארגנים "לצמצם, לצמצם".
יכולתי לספר על האולם המלא במאות משתתפים, על הדוברים הרהוטים שמורגלים לעמוד בפני קהל , שדיברו באריכות רבה על השייח ועל היחסים האמיצים בין הדרוזים לבין מדינת ישראל. רק הדיקן של אוניברסיטת חיפה התעקש לקלקל לכולם את החגיגה ובחר לדבר דווקא על חוסר השוויון ועל חוסר הצדק שמונצח מדור לדור. רציתי לכתוב גם על שורת האחיות, הנשים, הבנות של המשפחה שישבו בגבן לקיר בצד האולם, שאותן הזכרתי בקצרה בהרצאתי הקצרה ממילא. בהפסקה נגשה אלי אחת מנכדותיו של השייח', אישה צעירה וגבוהת קומה בשמלת ערב כחולה שהעמיקה את צבע עיניה הכחולות, ואמרה לי שהיא מאד נהנתה מההרצאה שלי ושהיא היתה מאד רוצה שנשמור על קשר. לפעמים הצורה גוברת על התוכן – כשיש כל כך הרבה דוברים שנראים ומדברים אותו דבר, נוטים לזכור ולהלל את מי שנראה אחרת. התופעה הזו מוכרת מאד מקומותינו, לא רק ב"מגזר" : אנשים ממין זכר שמדברים מול קהל זה הסטנדרט – אבל אנשים ממין נקבה, זה לא טריוויאלי בכלל. בתחילת המושב הבא, היו"ר ביקש לחרוג מהפרוטוקול ולתת רשות דיבור לאחת מנכדותיו של השייח' שרוצה לומר כמה מילים בשם המשפחה המורחבת. הנכדה בשמלת הערב הכחולה עלתה לבמה והקריאה את דבריה שהודפסו על דף: ראשית הציגה את ייחוסה המשפחתי ואז את ייחוסה החברתי הבא – אם לחייל המשרת ביחידה קרבית. אחר כך ספרה על הזיכרונות הטובים שהיא שומרת מבית סבא ועל כך שהוא תמיד האמין שנשים הן שוות ערך לגברים ועל כן עודד את הנשים במשפחה לרכוש לעצמן השכלה. בהפסקה שמעתי משהו אומר שהיא דיברה יפה מאד, אבל יש שלא אהבו לראות אישה משלהם עולה לבמה. כשאישה מדברת על שוויון מול קהל זה נשמע קצת אחרת מאשר כשגבר מדבר על כך בחוג המשפחה.
רציתי לכתוב פוסט גם על הפגישה שהיתה לי בתחילת השבוע עם אפרת, בת דודה מדרגה שנייה שלי שהגיע מהצפון הרחוק לצפות בכמה שיותר סרטים בפסטיבל דוק-אביב בסינמטק בת"א. היא בדיוק עובדת על סרט דוקומנטארי על המשפחה. אימא שלה, בת דוד של אימי, עלתה עם הוריה ואחיה מתוניסיה בתחילת שנות החמישים, אחר כך התחנכה בקיבוץ של השומר הצעיר, נישאה לבן משק וביחד הם חינכו את בנותיהם ברוח כוך ההיתוך. ואז מתישהו בתם הבכורה אפרת, שבעצמה נישאה ל'מלח הארץ' פר-אקסלאנס (מה יותר מלח הארץ מטייס בן טייס), התחילה לחפור חפירות יזומות בהיסטוריה המשפחתית של אימה, ואף הגדילה לעשות וכתבה דוקטורט שלם על חיי היהודים בתוניסיה במחלקה לסוציולוגיה שבאוניברסיטה העברית.
יכולתי לכתוב פוסט על שני הסרטים המטרידים שראיתי אתה באותו ערב – אפילוג על אישה בלגית חולת סרטן, שבוחרת לסיים את חייה בהמתת חסד בביתה בחיק משפחתה, ועל הסרט כביסה מלוכלכת על נערה שעברה התעללות מינית מצד אביה ותובעת ממנו פיצויים. בתום ההקרנה כשאפרת ואני הלכנו לברך את אחד ממפיקי הסרט (בעצמו טייס בן טייס), פגשנו את חברתה מהרטה – שהזמינה אותנו לבוא לשתות אצלה קפה בבית. יכולתי לכתוב על התינוק החמוד בצבע מוקה-וניל שקיבל את פנינו, על השיחה עם הבעל הטייס במיל' על הורות מאוחרת בסיבוב שני, על השיחה עם האורח הנוסף שהיה שם, עוד טייס אחד ממלח הארץ, שמתגורר כיום בפלורידה ועוסק בנדל"ן. הוא היה רוצה לחזור לישראל, אבל מאד קשה לחיות כאן. מהרטה רוצה להפיק סדרה דוקומנטרית שתעסוק בישראליות. כמו שירון לונדון עשה? שאלתי אותה, והיא אמרה בערך. רק שלונדון מאמין שישראלי הוא מי שצלח את כוך ההיתוך האשכנזי היצוק כעופרת ולה יש תפיסה קצת אחרת. בדרך חזרה הביתה חשבתי בצער שלמרות שאני תופסת מעצמי טיפוס חברותי עם הרבה חברים מכל צבעי הקשת – עד עכשיו מעולם לא היתה לי חברה ממוצא אתיופי.
אבל מה שרציתי באמת לספר הוא מה שקרה בבוקר שלמחרת אותה פגישה עם בת דודתי מדרגה שנייה. לא יודעת איך זה קרה פתאום אחרי אינספור ניסיונות כושלים, חצאי גיליונות נטושים, הרבה מחברות שבהם אספתי במשך שנים כל מיני נתונים היסטוריים שאינם מתחברים לשום סיפור הגיוני. התהדרתי במספר לא ידוע של גמגומי רעיונות, שנאמרו בקול או חוברו בראש ובהבטחה כללית, מעורפלת: בטח, מתישהו אכתוב עוד אחד. עכשיו זה ברור שניתן האות ויצאתי לדרך, ומאז אני משתדלת לדבוק בלוח זמנים קבוע : קימה מוקדמת מאד, הליכה בפארק כדי לסדר את המחשבות, כתיבה עד לשעות הצהריים ואחר כך הפסקה כי צריך לעבור לכתיבה האחרת על תחנות הרכבת והמבנים ההיסטוריים בפרויקטים שאני עובדת עליהם לפרנסתי. בערב כשהאיש שלי חוזר מיום עבודתו, אני מעדכנת אותו בכל הדברים שקרו בעולם הזה ובעולמות האחרים, כבר לא כל כך בטוחה מה קרוב, מה רחוק, מה אמת, מה בדיה, מה לא דחוף כי ממילא חיכה, מה בוער ואינו סובל דיחוי.
אז אלו הם החדשות האחרונות שלי פחות או יותר. אפשר לסכם ולומר שמפאת עומס זמני שאינו תלוי בי, אני נאלצת לצאת לחופשה מכתיבה בבלוג לפרק זמן בלתי ידוע כי הוזמנתי לטיול בלתי צפוי אל תוככני המאה התשע-עשרה בסמטאות תוניסיה . אשתדל לשלוח לכם גלוית מעת לעת, אחזור כשאחזור.
