משמעות הקיום בעולם של אי/פשר

אחת הפריבילגיות השמורות לבן מהגרים דור ראשון היא הידיעה העמוקה הבלתי ניתנת לערעור שהעולם עשוי מלבני בנייה מוצקות שעל כל אחת מהן נכתב "אי-אפשר" או כפי שאבא שלי היה מרבה לומר : איפשר. איפשר וזהו. איפשר לבחור איפה רוצים לגור כי ככה החליטו בשבילנו במשרד הקליטה, איפשר לבחור איפה לעבוד כי זה מה יש כאן  ובעיקר איפשר להתווכח עם הפקיד אחרי שעתיים ארוכות של המתנה שאומר אגב לעיסת כריך סלאמי ענק: מצטער מאד, תבוא מחר. כבר אין קבלת קהל.

שלא נדבר על כל האיפשרים שעליהם נלחמתי כילדה ואחר כך כנערה סוררת ומרדנית. כשהיו טורקים בפני את הדלת, הייתי מחפשת חלון. מטלטלת ומנענעת בעקשנות עד שלאט לאט היה נפתח. כשלא היה חלון, הייתי מטפסת על הגג. לפעמים הייתי מוצאת ארובה מפויחת שדרכה יכולתי להשתחל פנימה. כשגם הגג היה חסום הייתי מוציאה עת חפירה. אני חושבת שבדיוק בגלל זה הלכתי ללמוד ארכיאולוגיה, רק כדי לחפור מחילות שדרכן בהתגנבות יחידים, ביקשתי להסתנן פנימה, אל לב-לבו של האיפשר כדי לערער אחת ולתמיד את אבני יסודותיו המוצקים, האימתניים כל כך. ושם בתום חפירה עיקשת מכוסה עפר רטוב מיזע ודמעות הייתי מתמלאת פתאום בתחושת פליאה ועונג  על המקום החדש והבלתי מוכר שגיליתי לפתע: סליחה שעשיתי לכם חור באמצע  הסלון, זה לא היה בכוונה. פשוט לא נתתם לי להיכנס בדרך הרגילה.

אתמול אגב נסיעה סתמית, קרוב לצומת מורשה, פתאום תפסה אותי מחשבה חדשה לגמרי: אולי אחרי הכול אני לגמרי טועה והאיפשר גדול על האפשר? אולי באמת איפשר לנצח את המערכת, איפשר לשנות קיבעונות, איפשר לעורר אנשים לעשות דברים שאינם רוצים או מורגלים בהם?  הרי איפשר לשלם חשבונית אלא בשוטף + 60 או 120, איפשר לשנות את השיטה, איפשר לנצח את הכלכלנים, את הפוליטיקאים, את הפקידים, את הבנקים, את הכללים והחוקים. גם איפשר להעלים צלקות מהעבר, איפשר לשנות החלטות שגויות בדיעבד. איפשר לעצור את הזיקנה, את הדעיכה האטית של הגוף. ואם זה המצב ככל הנראה, אז מהי המשמעות של החיים האלה בכלל?

החלטתי להתקשר לא', חבר נפש יקר ושאלתי אותו את השאלה הגדולה והיחידה שראויה להישאל והוא ענה: וואלה, אני לא יודע נשמה שלי. אין לך מושג כמה פעמים אני שואל את עצמי את השאלה הזאת בזמן האחרון. אשכרה אני לא יודע. הוא שחווה פסגות שאין גבוהות מהן ותהומות עמוקים ונוראים לא פחות ובכל זאת התעקש בכל פעם לקום מחדש על רגליו מאיזשהו כוח תמיר ומופלא.  בשביל מה? לא ברור. בסוף השיחה הוא אמר: תבטיחי לי דבר אחד, ברגע שאת מוצאת משהו תתקשרי אלי, טוב?

אלבחתי איך הסתבכתי

מזה כמה ימים שהבלוג שלי עובר שיטפון של אש, גופרית ותמרות עשן וזאת בגלל פוסט שכתבתי לפני יותר משלוש שנים שעסק בספרו של אמנון ז'קונט "חידת מותי". ז'קונט כתב לי שגילה  "בדרך מקרה" את הפוסט הנשכח הזה (זה בסדר, מותר מדי לעשות גוגל עצמי ) ומיד ביקש להבין איך  אלמונית גמורה שאין הוא יודע מי היא ומה השכלתה (הצעתי לו שיעשה גוגל או ילחץ על הקישור "מי אני") – מעיזה למתוח ביקורת נוקבת כל כך על ספרו זה.

אחרי יומיים קשים של התשה, נכון להבוקר הרוחות נרגעו קצת. בלי להיכנס יותר מדי לעובי הטיעונים שהועלו, הרגשתי שנכון יהיה להתנצל על הטון שהתפרש כמזלזל.  אבל טון זה טון ורעיונות הם רעיונות. אינני  מתנצלת על שום רעיון או טיעון גם אם ברבות השנים הם מתבררים כשגויים לחלוטין. אחרי הכול יצרתי אותם לגמרי לבד במחשכי ראשי ועל כן אני מחבבת אותם אחד-אחד, עקומים ומוזרים ככל שיהיו.  מה שמביא אותי להרהור על נפלאותיו של אלוהי הגוגול. הנה אך לפני שבוע, בטרם גילה במקרה את הפוסט שלי, ניתן היה למצוא אותו רק בדף השלישי או הרביעי בחיפוש הערך  "אמנון ז'קונט". ועכשיו בזכות הסערה זוטא שהובילה לכניסות חוזרות ונשנות לפוסט השכוח הזה– קפץ כמעשה שטן לראש שמחתו של הערך . לאלוהי הגוגל אין העדפות ערכיות – המקום שאליו חוזרים שוב ושוב – הוא המקום ששולט בראש החדשות. כמובן שאפשר לעשות פרפראזה מכאן לעולמות המיינד והנפש, אבל אני מעדיפה שלא. יש די ניו-אייג'ים שישמחו לפתח את זה.

מה שמעניין אותי באמת בכל הסיפור הזה הוא למה הסערה נוצרה מלכתחילה. אז כתבו ביקרות קצת ביקורתית, לא על איכות כתיבתו של הסופר אלא על פרטי העלילה. יש שיגידו- מצוין, ככל שהעלילה מופרכת יותר, כך אני נהנה יותר לקרא/ לצפות בסרט. הרי כל סרטי ההרפתקאות שעוסקים בארכיאולוגיה משלבים מידה כזו או אחרת של גרעין ארכיאולוגי-היסטורי, גוזמאות, אגדות  ופנטזיות. הכול עניין של טעם ומינונים. סרטים שעוסקים רק בגרעין "האמת המדעית" (מה זה? גם שאלה), פשוט לא מעניינים מספיק. אז זו לא הבעיה בעיני. והנה באה עוד מחשבה שאולי עוד אצטרך לתת עליה את הדין בקרוב: אני חושבת שכל מי שעוסק בתחום המעורפל והטעון הזה שבין מדע לפנטזיה מוטב שייקח צעד רפלקטיבי בעזרת הומור עצמי. הדוגמה הטובה ביותר בעיני היא כתיבתו המעולה של אומברטו אקו שהקדיש רומן שלם לדמות אחת, באודולינו, מאחז עיניים ושקרן כרוני שבאופן פלא כל דמיונותיו הפרועים הופכים להיסטוריה. מה יותר משעשע ובלתי הגיוני מזה.

מחשבה שלישית שעולה בדעתי בהקשר זה נוגעת לרוח הדברים  שעלו בהתכתבות עם ז'קונט מבין השורות ועניינה – מי שמך לבקר אותי. לעניות דעתי יש לזה קשר לנושא הקודם. כל מה שאני יכולה לומר להגנתי הוא שאיש לא מינה אותי, נשבעת. אפשר לא להסכים אתי, אפשר לבטל, אבל בימים אלה אי אפשר לומר שיש אנשים שמותר להם לבקר אחרים ויש אנשים שאסור להם. זה לא תמיד נעים, מודה, גם אני בעוונותיי פרסמתי פעם ספר והמתנתי בלב פועם לכל מילת ביקורת. היו שאהבו, היו שהשתעממו והיו שהתפלמסו על רעיונות כאלה ואחרים שהוצגו בספר. אני לא זוכרת שיצאתי מגדרי להוכיח את צדקתי. אבל זה כמובן לא המקרה של ז'קונט שכתב יותר מספר אחד ואף עוסק לפרנסתו בהנחיית קבוצות של כתיבה יוצרת. הוא באמת שלא צריך להתרגש מביקורת ישנה אחת, בבלוג ממש לא חשוב, מפי "פרח ארכיאולוגיה" צעירה ואנונימית לגמרי (כינוי ציורי מחמיא אך קצת מוזר למי שהשלימה תואר ראשון לפני יותר מעשרים שנה).

שתי תוניסאיות בצהרי היום

שתי תוניסאיות עייפות יושבות בסלון, בצהריי יום שבת. פניהן מופנות זו אל זו, עיניהן עצומות למחצה. משגיחות. כמו שני אקדוחנים מיומנים סבלנות לא חסרה, הן ממתינות לראשונה שתמצמץ. אדי חום בוקעים מהמדרכה ועולים מעלה, מטשטשים את קו הים ואת קו הרקיע הנשקף מהחלון המחודד בקשת שעוטר בזכוכית טורקיז וארגמן. הראשונה נאנחת קלות, קודם בינה ובינה כמין הכנה ואחר כך בקול צפירה רמה כרכבת המזהירה את הנוסעים הממתינים בתחנה: אההההה….אההההה יא ראב. אחר כך דממה, לא כלום.  חברתה-צרתה פוקחת חצי עין, בולעת את רוקה ושולפת במהירות מניפה צבעונית גדולה. בתנועות נמרצות וקצובות היא חובטת באוויר שסביבה, מנערת ומדרבנת, מפצירה ומזרזת, זוז כבר זוז, יא עצלן, יא בארד. במי היא מפצירה – באוויר, בחום הקיץ, בחברתה?  אבל זו שכבר שתי עיניה פקחות עכשיו כדי להיטיב לעקוב אחר המתרחש מולה, אינה נותרת חייבת: היא ממשיכה בשלה, פולטת לאוויר העומד בחלל החדר אנחות חזקות ומאיימות, מתוקצבות היטב: אההההה… ….אההההה יא אומי, ….אההההה יא ראב…

הדלת נפתחת. נער צעיר פוסע חרישית בחדר. הוא לבוש גאלביה לבנה כדרכם של הפלחים, פניו נעימות וכהות. בדרכו האטית הוא ניגש להיטיב את הכריות הפזורות על מיטות ההסבה, נושא בידו כלים שנערמו על טס הנחושת הנמוך שניצב כגבול בין שתי הנשים הכבדות, בין זו הנאנחת  מעומק לבה לבין זו המנפנפת בכובד ידה.  דומה שכניסתו מפיחה בשתיים חיות חדשה, מעיין נעורים מתחדש לכוח סבלן שאין נורא ממנו בכל העולם. אבל הוא הבארד, העצלן, הפרחח, אינו שם את ליבו אליהן. ממשיך בשלו כאילו המחזה שמוצג לפניו ברוב כישרון ופיוט אינו מעניין אותו כלל. כפוי טובה, רשע. בלית ברירה הן מחליטות לשנות טקטיקה, בפעם הקודמת זה עבד – צריך לרמוז לו לכסיל במצמוצי שפתיים ובתנועות עיניים רבות משמעות לעבר תנור הפחמים, לעבר קומקום הנחושת עם הפיה המשתפלת, לעבר כוסות החרסינה הקטנות שמונחות ללא שימוש ראוי על מדף הכלים שבמטבח.

היא החוטאת רוצה להחטיא אותי אבל אני לא אתן לה, חושבת האחת בליבה והשנייה כמו לא נותרת חייבת – לא מספיק שנתתי לבתה את בני הטוב והיפה– היא רוצה לגזול גם את מקומי בעולם הבא? שהיא תבקש מהנער, החצופה…אההההה, יא רב, יא רב…ואחרי רגע דומה שהיא כבר אינה יכולה עוד לשאת בסבל ובלחישה כואבת  ממלמלת ספק לעצמה, ספק לנער, ספק ליריבתה הערמומית ממנה  שנותנת בה חיוך ניצחון קטן - אהההה יא אומי… אההההה יא ראב….כמה טוב היה אילו יכולתי לשתות ספל קפה עכשיו…

(מבוסס על סיפור אמיתי ששמעתי מדודי דניאל מסיקה)

(ציירה : חברתי קטי דוזיל, ליסבון)

החיים כנדל"ן

אתמול שוב יצאנו לדרך: היונדאי גטס, מצלמת הפוקט, הקלסר ואני לצוד אתרים היסטוריים שעוד נותרו בישובים שמתפרשים לאורך צדי כביש 42 בטרם הולבשו כדברי המשורר, בשמלת בטון ומלט.

תחנה ראשונה – בית חנן. פעם אחרונה שהייתי שם זה היה לפני כעשור בחתונתה של חברה ב"אחוזה", גן אירועים פסיאודו-אוטנטי.  אני זוכרת שכבר אז חשתי צער על הבחירה האומללה של חברתי הן במקום והן בשותף לחיים, אבל מסתבר שלכל דבר משונה מתרגלים. הבתים המקוריים במושב בית חנן עברו מתיחת פנים רצינית כולל הרמת עפעפיים ובוטקס במקרה הטוב, ובמקרה הפחות – נהרסו לחלוטין. לאחר שוטטות עיקשת הגעתי לפתחה של חצר מוזנחת למדי מוקפת עצי פרי. תחת סוכה רעועה בקצה השביל ישבו שני קשישים שקועים בשיחה ערנית. הצגתי את עצמי והאחד מהם אמר לי: הגעת למקום הנכון, בואי שבי. אני חייב ללכת, אבל חיים החבר שלי הוא ממש עתיק. מסתבר שהוא נולד פה, הוריו הגיעו לארץ מבולגריה בשלהי שנות ה- 20. את אדמותיהם קנו במשותף בכסף מלא מהערבים. לכל משפחה היה אז 120-150 דונם ובהם פרדס ובית אריזה  שם הכינו ארגזים, מיינו ועטפו את הפרי. מי, ערבים? אני שואלת והוא מתרעם: מה פתאום יהודים עבדו, יהודים! גם מטילות היו, אבל עם הזמן צומצמו המכסות. גם מים נתנו פחות ופחות. איך אפשר לקיים חקלאות בלי מים, מה הם רוצים שנחיה מכלום? אולי הם רוצים שתחיו מנדל"ן אני מציעה והוא מכה בשולחן בידו בכעס עצום ואומר: נדל"ן, זו המילה שאני לא יכול לשמוע בכלל. כולם מדברים נדל"ן, נדל"ן. לא מתביישים. אני חרדה לשלומו של בן שיחי ומסיבה את השיחה לימים רחוקים וטובים יותר. אישה אפורת שיער בחלוק צמר דהוי עוברת לידינו כמו במקרה, מתעלמת מהאיש הזועם וממני,  קוטפת נענע בשתיקה רועמת. אני אומרת שלום ומציגה את עצמי והיא אומרת טוב, שיהיה. איפה נותרו מבנים ישנים מראשית היישוב אני שואלת והוא אומר: כמעט כלום לא נשאר, הכול הרסו. אולי תנסי במושב נטעים. אני מודה לו ויוצאת, עוברת על פניה הנוגות של האישה השתקנית בחלוק הצמר.

הלאה משם במרכז המושב ניצבים שני מגדלי מים, צרכנייה קטנה ואנדרטת זיכרון לחללי צה"ל. על  הגדר שסביב גרש הכדורסל הושם שלט: הכניסה מותרת לתושבי בית חנן בלבד ראו הוזהרתם! בפתח הצרכנייה  עוצרת מכונית מהודרת ובה שני גברים: סליחה, באנו לנחם את משפחת לוי, את יודעת איפה הם גרים? אני  אומרת שאני לא יודעת, והם מתעקשים: טוב אולי לא לוי, נו, איך קוראים להוא שנפטר לא מזמן… אני מסתכלת על פניהם המדושנות עונג ותוהה מתי בדיוק אירע התהליך האבולוציוני התמוה שבסופו כרישים עברו לצוד את קורבנותיהם ביבשה.

המשכתי לכיוון מושב נטעים ובדרך עברתי בין בתי חממה וחלקות טובלות ירק. בין לבין שלטים עם תחנות עצירה לממכר ירקות אורגניים, שהם כידוע, הכי טבע שיש עכשיו. נסעתי לאט, לא היה לי מושג לאן ומה אני מחפשת. בתום נסיעה בקצה השדות גיליתי מציאה של ממש: גבעה מבודדת וירוקה ועליה מספר מבנים נטושים, מטים ליפול. לפעמים שוטטות אקראית  מניבה  תוצאות טובות מסיור מותווה מראש. החניתי את המכונית בצד הדרך וצעדתי לכיוון המבנים. היה נדמה לי שאני שומעת קול עמוק ומצווה בוקע מאחוריהם. קצת מוזר לשמוע קולות במקום נטוש ומבודד כל כך. הטיתי את אזני לקול שפקד:  תזיזי את הראש הצדה. טוב. לא לזוז עכשיו! לבי הלם בעוז, נתמלאתי חרדה. אולי הגורל הוביל אותי לכאן כדי להציל נערה במצוקה? חמושה בקלמנטינה במחיר מופקע מסופר באבא בתל אביב (על מה לעזאזל חשבתי בבוקר לפני שיצאתי לסייר באחד המקומות הכי  רוויים בעצי הדר בארץ?) וגם בקלסר עב כרס – התגנבתי בזהירות לזירת הפשע. בין לבין תהיתי מה עדיף: קודם להכות בתוקף בקלסר ואחר כך לסמא את עיניו בעסיס קלמנטינה או להיפך? לתדהמתי  גיליתי לא תוקפן אחד – אלא שניים. האחד חמוש במצלמת ניקון אימתנית, השנייה – עוקבת ברצינות דרוכה אחת תנועותיה של נערה צעירה מאד ששערה מוחלק. תמונות לאלבום בת-מצווה ? אני שואלת את האם והיא עונה ספק לי, ספק לילדה אגב כרסום מקלות גזר : כן, תראי מה אני עושה בשבילה. מלבד כלת הבת-מצווש היו בגבעה בשעה זו  5 מבנים  ראויים לעניין:  3 נראים כמו בתי רכבת מהזן הנכחד בקיבוצים, אחד נראה כמבנה מקלחות ושירותים ואחד נראה כחדר אוכל. הערכתי שהקימו אותם מתישהו בשנות ה- 50. לשם מה? לא ברור. בשלב כלשהו מישהו החליט להסב את חדר האוכל המרכזי לגסט-האוס בסגנון הודי ולשם כך צבע את משקופי החלונות והדלתות בצבע ירוק צעקני. שרטטתי סקיצה כללית של מיקום המבנים ביחס לשביל. השמש ניצבה במרכז הרקיע ועל כן התקשיתי  להחליט איפה הצפון, אבל אי שם באופק מצאתי נקודת יחוס בולטת בדמות השלט הכחול-צהוב של איקאה ראשון לציון.

המשכתי לגן שורק ולא מצאתי דבר מלבד בתי לגו חדשים ומגדל מים בודד עשוי בטון, מסוג המגדלים שרווחו אי-שם בשנות ה-60-50. בבית חנן שוחחתי עם אדם נוסף מבני המקום שהפנה אותי לאזור המזכירות. שם גיליתי לשמחתי בית תרבות מרשים בנוי בסגנון בהאוס, פנינה של ממש. אדם נחמד שעבד בבניין פתח בפני פנינת חמד נוספת: אולם קולנוע משופע עם כסאות עץ בסגנון של פעם. תהיתי אם שרון רז שמע עליו.

אחר הצהריים המשכתי לנס ציונה, לאזור לב השכונה הותיקה שמכסה את גבעת האהבה. מבין עשרות המבנים ההיסטוריים שעמדו שם פעם, נותרו כמה מבנים בודדים וגם הם הולכים ומתכווצים בצל בתי הדירות שצומחים סביבם. הבתים ההיסטוריים שעוד נותרו נקראים על שם המשפחות שהקימו אותם בתחילת המאה ה-20: בית בוקסר, בית לנדאו, בית סלוביס. במרכז הגבעה נותרו  בתים רעועים ספורים שטרם הצלחתי לעמוד על טיבם. בין משטחי המלט ועמודי הברזל שמוקמים במרץ אני יוצאת לצלם את מה שעוד נותר, לבדוק אם נשאר מישהו מאז. למזלי אני נתקלת ביוסי, נכדו של פלדמן שהיה המוכתר של הגבעה כולה. דומה שרק חיכה להזדמנות כדי לומר את אשר על לבו: תראי איך המקום הזה נראה, הרסו לנו את כל ההיסטוריה. את הבית שלי רוצים להפוך לכביש. אמרו שיבנו פה בתי דירות בסגנון כפרי. מה את אומרת – המגדלים האלה, נראים לך כפריים? טוב שנזכרתם לבוא, שימור אתרים. אני שואל אותך, עכשיו באים?

מרתון

על מה אתה חושב כשאתה במרתון שאלתי אותו, והוא ענה, הרבה שואלים את השאלה הזאת ולי- אין תשובה. לפעמים אני חושב על הדרך, לפעמים על מי או מה שנמצא מולי, או על כמה עברתי או כמה נשאר לי. אבל לרוב אני ממוקד בקצב. באיזה קצב אני והאם אני עומד ביעד שלי.

שבוע שעבר, בשעה הזאת הוא היה באמצע מרתון טבריה. 19 מרתונים עשה עד עכשיו אבל מי סופר. אני למשל, לא מבינה למה אדם נורמטיבי בסך הכל, בוחר על דעת עצמו לרוץ 42.2 ק"מ סתם. מילא באתונה במאה החמישית לפני סה"נ, אבל היום, למה מי מת? (למרבה הצער השליח שעשה את זה לראשונה).

אבל האמת שיש משהו מאד מרגש באירוע כולו. זה מתחיל יום קודם בתערוכת גאדג'טים, פרטי הנעלה, לבוש וחלקי חילוף שלמרות עלותם הם חיוניים ביותר לכל רץ מתחיל (הוכחה: אם לפידיפידס היו נעלי ברוקס הוא לא היה גומר את הריצה גמור). בלובי של המלון שבו התכנסה עיקר הפעילות פגשנו הרבה חברים ותיקים לדרך שכינו זה את זה בשמות משונים כמו: תכירי זה יואב 2.47 או זו יעל 3.13. מין קטע כזה. אבל איש מהם לא ניחן בזיכרון כל כך משובח כמו אנטוניו סנטורי – המומחה בה' הידיעה לכל תוצאות המרתון בכל המרוצים בישראל מאז ומעולם. אנטוניו הוא נצר לשושלת פרטיזנים איטלקית, לוחם ללא חת שהגיע לקיבוץ בצפון בראשית שנות ה- 70 כדי להגשים את חזונו הקומוניסטי לעולם טוב וצודק יותר. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים יצא להגן על הבית ובכאוס שנוצר, איש לא שם לב שהוא בכלל לא חייל ישראלי. בתום המלחמה הגיעו אליו חוקרי מצ"ח שביקשו לדעת מי החייל החשוד שזיהה עצמו במספר אישי בלתי מוכר, זכר לשירותו בצבא האיטלקי. מאז הוא חיי כאן במעמד של תושב.

אנטוניו מאד אוהב לשוחח ארוכות עם האיש שלי כי יש לו הרבה סבלנות לשמוע נתונים מספריים שהוא אוסף, משווה, מנתח ומפרש שוב ושוב. בשלב כלשהו הצטרף אלינו היילה סטאין אלוף ישראל שזוכר לאנטוניו את חסד נעוריו. הוא היה הראשון שגילה אותו כשעוד היה עולה חדש מאתיופיה בחצרות יסף. בכלל, מסתבר שלפחות בכל מה שנוגע לריצה  בניגוד להרבה מקומות אחרים, צבע עור כהה הוא דווקא יתרון : האלוף הקודם שמתקרב לגיל 60 – תימני, אלה שירשו אותו – אתיופים, אבל מי שהכי נחשב הם דווקא קנייתים שמגיעים במיוחד  מארצם והם כך מסתבר, ליגה אחרת לגמרי: גם הכי שחורים וגם הכי מהירים. התובנה הזו גרמה לי להרגיש קצת יותר טוב עם הפדלאות שלי. מה זה 19 מרתונים, 1.8 מ' ו- 80 ק"ג מול 1.58 מ' ומשקל לא ידוע (בפעם האחרונה שנשקלתי זה היה בצבא והייתי מה-זה-רזה), אך עם יתרון גנטי מבטיח. אמנם לא כמו של תימנייה או אתיופית, אבל בטוח יותר מכל אשכנזי .

ואם כבר הזכרתי את הנושא שהס מלהזכיר, המשקל, הנה נכחתי בערב שלפני המרתון באירוע מעורר קנאה ממש שנקרא  "ארוחת פסטה". אלף איש באולם ענק, סביבם שולחנות עמוסים במגשי פסטה מכל סוג ומין ועוד מיני פחמימות מורכבות. עם הישמע האות כולם כאיש אחד, מתנפלים כאחוזי אמוק על התבניות המהבילות ומעמיסים על צלחתם כמויות בלתי נתפסות של מזון שישמש להם דלק רזרבי בזמן הריצה . מי שנבצר ממנו לרוץ מתבקש לשאת את תוצאות הארוחה הזו על מצפונו (או למצער , במקרה שלי – באזור אגן הים התיכון).

בזמן שהאיש שלי שכב חצי מעולף בגין הרעלת פחמימות, שוחחנו אנטוניו ואני על מגוון נושאים – מטוסקניני  עד לפלישת כוחות הברית בפרל הרבור. בכלל, האיש הוא ידען בלתי נלאה, עילוי אמיתי. הוא יודע למשל, את שמות כל שחקני הכדורגל בקבוצות שניצחו במונדיאל. לטענתו, אי אפשר לדעת מתי המידע הזה יהיה לו לעזר והרי ההוכחה: לפני כעשרים שנה יצא עם אשתו לברזיל כדי לאמץ תינוקת  ובזמן שניצבו מול השופט שביקש לעמוד על טיבם כדי לאשר את האימוץ, חישב ומצא כי הנ"ל ודאי נולד בשנה כך וכך ועל כן צפה באליפות הזו והזו ועל כן פירט באוזניו את דעתו על כל שחקן ושחקן בנבחרת. השופט  נפל בקסמו ולא רק שחתם מיידית על מסמכי האימוץ, אלא הגדיל לעשות ושנה אחר כך התקשר  בעצמו כדי לבשר שהאימא הביולוגית של ילדתם ילדה תינוקת נוספת. אם הם מעוניינים הם יכולים להגיע ולאמץ גם אותה. בתיקו של אנטוניו יש דרך קבע אלבום עם תמונותיהן של שתי בנותיו היפות, קצינות בקבע, אחת שוקו-שוקו, השנייה שוקו-מוקה. לצערו הן בחרו שלא לנצל את היתרון הגנטי שלהן על מסלול הריצה. כמוני, למשל.

אז מה עושה אדם שקם בבוקר לריצת מרתון? הוא קם מוקדם, יוצא לאכול ארוחת בוקר, מארגן את חפציו, את השעון הדיגיטלי, את  הג'לים  המעוררים, את שרוכי נעליו. ביתר הזמן הוא עסוק בריקון בני מעיו מכל הפחמימות שהעמיס על עצמו בליל אמש. אחר כך הוא יוצא לדרך דרוך כמו קפיץ, בחולצה  ממוספרת, כמו רבים אחרים שמתחילים להתכנס בנקודת הזינוק, קרוב ל- 1,800  למען הדיוק. יש תכונה נרגשת באוויר, שפע אדרנלין,  דגלים מתנופפים, קהל גדול של בני משפחה וחברים. עוד תמונה למזכרת, עוד נשיקת פרידה והגוש הגדול הזה מתחיל לספור את עצמו לאחור. עם השמע הירייה הם מתחילים לנוע כמו גל גדול, לאט לאט, בדבוקה אחת, ערב רב של צבעים וגילים ומינים. אנשים שרצים.

עוברות שעתיים וקצת עד שמגיעים ראשוני הרצים. קנייתים או אתיופים קלים וזריזים כאיילות, דומה שכמעט אינם מתאמצים. דקות ארוכות עוברות עד שמגיע האיש הלבן הראשון. נשים זוכות לתשואות מוגברות מהקהל שממתין בשולי הדרך ונשים שכבר אינן צעירות – זוכות לתשואות חזקות במיוחד. יש ילדים שמבקשים להצטרף להורה במטרים האחרונים, קרוב לקו הסיום. בכלל, יש משהו חיובי ואוהד בספורט הזה, שכן הוא אינו מכוון נגד אף אחד, הוא רק בעד. אני מסתכלת על הרצים שחוזרים טיפין טיפין- רק לפני שעתיים-שלוש יצאו בסערה, רעננים ומשחרים לטרף והנה עכשיו הם במצב אחר לגמרי: מזיעים, יגעים,  כושלים, מכווצים. אני ניצבת בעמדת היכון עם האייפון  מחשבת את הזמן שנותר: הוא רוצה לעשות פחות מ-3.30, ולכן הוא צריך להגיע בכל רגע עכשיו.

אז על מה את חושבת כשאת עושה את המרתון הפרטי שלך? על הדרך שעברה, על הדרך שעוד נותרה, על הקצב, על הזמן? אולי על כאבי הגוף, או להיפך – על התעלות הנפש? האם את שמה לב שאת צמאה, האם את מרגישה את הרוח הגבית או את זו הנגדית שמכה בך? האם את מסתכלת על זה שרץ מלפנייך, תמיד מלפנייך במרחק נגיעה, או על זה שמזנב מאחור, נושף בעורפך? אולי את חושבת על האנשים שאת אוהבת, שנמצאים אתך תמיד-תמיד באמצע או בצד הדרך ועל המוני האנשים האחרים שאת לא מכירה בכלל שמעודדים ומלווים בקריאות קצובות: קדימה, קדימה, לא לוותר, עוד קצת, עוד קצת… הנה הגעת.

(ולמשהו אחר לגמרי שלא קשור למרתון, אבל קשור לטבריה: במרכז העיר יש בית קברות נוצרי מוזנח להחריד שזקוק לטיפול מיידי. בזמני הפנוי הסתובבתי וצילמתי שם. הלו עיריית טבריה, מישהו יכול להסביר מה פשר החרפה הזו? בתודה מראש על התשובה. ולצפייה בתמונות לחצו כאן).

יוד'קה

הנה פה היה הבית שלי ופה היה שיח בוגנוויליה ענק, ופה היתה רפת שמה החבאנו את הסליק מפני הבריטים. רפת אורגינל.

אורגינל מאז?

אורגינל מאז.

והחלונות, התריסים של הבית – גם אורגינל?

אורגינל.

איזה יופי של עבודה, כבר לא עושים דברים כאלה. מתי הגעתם לפה?

זו היתה הנחלה של ההורים שלי. סבא רבא שלי הגיע לנס ציונה באלף שמונה-מאות–שמונים בערך, בעלייה הראשונה. סבא שלי היה מראשוני אגודת הפועלים וגם אבא שלי נולד שם, איפה שרחוב ת"א. אחר כך ההורים קנו את הנחלה בכפר אהרון, בכסף מלא בלי עזרה מהברון. כלום לא היה פה, כלום. לא בית ספר, לא חנות. כל פעם שאימא שלי היתה צריכה משהו מהחנות הייתי צריך ללכת שלושה קילומטר הלוך ושלושה קילומטר חזור.

ומה עם בית ספר?

ערבי אחד היה מביא אותי לבית ספר בנס ציונה, שהיה מאד רחוק.

במכונית?

איזה מכונית, עם חמור. חמור חכם מאד הוא היה. ידע את הדרך לבד. נהג לעצור בכל התחנות בלי שהיו אומרים לו מילה. כשהיינו מגיעים לבית היה ממתין מאחורי המטבח עד שיפרקו ממנו את המצרכים ורק אחר כך היה הולך לפינה שלו, מתחת לעץ התות, לאכול ולנוח. עץ תות אורגינל. או, הינה אדון סם. בעל הבית החדש. מכרתי לו את הנכס לפני חמישים שנה.

או, הנה אדון יוד'קה. בעל הנחלה. עם מי יש לי הכבוד?

תכיר, היא באה לעשות סקר בתים ישנים בכפר אהרון. המועצה לשימור רוצים להרוס את כל מה שהוספתם פה. רוצים להחזיר את הכול כמו שהיה פעם. תגיד, למה חתכת את הגזע של התות?

מה אני אגיד לך, הוא כבר היה חולה. כבר שנים שהוא לא נותן פרי. השתלט לי על החצר ותפס הרבה מקום. כשבאתי לפה כולם אמרו לי סם, איזה טעות עשית… מה זה המקום הזה, אין פה כלום. רציתי לשכור דירה אצל הוכברג ויוד'קה תפס אותי בדרך. שאל אותי: כמה רוצים ממך? אמרתי ככה וככה. אז הוא אמר: גנבים. תוסיף עוד משהו ותקנה את כל הבית שלי. ואני אמרתי בסדר.

זה היה בית טוב. עשית עסקה טובה.

עסקה טובה? כשאשתי באה מדרום אפריקה וראתה את הבית היא התחילה לבכות. חשבתי שזה משמחה והסתבר לי שלא. תביני, שמה היה לנו בית-בית. הבטחתי לה שנשאר פה רק חצי שנה ואחר כך נעבור לאן שתבחר. אבל הנה נשארנו חמישים שנה. לפני שנתיים הבת שלנו בנתה את בית שלה איפה שהיה הפרדס פעם.

זה היה פרדס טוב. חבל שייבשתם אותו.

מה אני מבין בפרדסים? זוכר כשסגרנו את העסקה אימא שלך ביקשה לבוא לקטוף את הפרי שנשאר על העצים? אימא שלך היתה אישה מיוחדת במינה. אני זוכר אותה יושבת מתחת לתות עושה כביסה.

בכלום כסף מכרתי לך את הבית.

לא היה פה כלום. שממה. כולם אמרו סם הזה משוגע. איך קורצ'יק עבד עליו.

עשית עסקה טובה מאד. כמה שווה המגרש היום?

שווה הרבה. השכנים מכרו את המגרש שלהם ביותר ממיליון.

נו, רואה? אני הייתי שמח להישאר פה אבל לאשתי היה מאד קשה. היתה צריכה לקום בחמש בבוקר כדי להספיק להגיע לבית הספר.  גם לא היתה חנות. ובנוסף היא פחדה, היה אז מצב בטחוני קשה. אבל טוב ידידי, אנחנו צריכים להמשיך מפה לראות בתים אחרים. היה נעים מאד לפגוש אותך.

לאורך רחוב איתמר בן אב"י פרושים בתי ותיקים נוספים: כאן גרה משפחת הוכברג וכאן גרינשפון ופה רבינוביץ. רק מעטים מהם שימרו את פניהם, רובם הפכו עם השנים לבתי מידות למתעשרים חדשים. ממערב לכביש איפה שהיו פרדסים נבנים דופלקסים מלגו עם גגות רעפים  במחיר מציאה. בקצה השביל גבעה, כמו אי ירוק בודד בלב מפלצת הנדל"ן הרעבתנית. יוד'קה, צעיר בן 84 , יוצא לבדוק אם יש שביל גישה. את באה ? הוא צועק לי מראש הגבעה ואני מדדה אחריו מנסה להדביק את צעדיו הבטוחים, המהירים. פה היתה בריכה שאליה היו זורקים אותנו הילדים כדי שנלמד לשחות. פה מסביב היו פרחים מכל מיני סוגים. כבר לא נשארו הרבה מהן, מלבד כלניות. הנה הן. ידעתי שלפחות הכלניות יישארו למרות כל הזבל שזורקים פה הקבלנים.

אנחנו ממשיכים משם בנסיעה איטית אל בית הבק אבדול רחמן שעל ראש הגבעה המשקיפה על ואדי חנין. נהגים קצרי רוח צופרים לנו מאחור, אין להם זמן לשמוע סיפורים או להתבונן מסביב. צריך להספיק להגיע בזמן ממקום למקום, מבית לגו אחד לבית לגו אחר, למהר. אין זמן, אין זמן, תיסע כבר, זקן. אבל דומה שיוד'קה אינו מתרגש, הוא ממשיך לספר על הביקור של המלך עבדאללה אצל הבק, על הדוד שעבד כגנן פרטי בנחלת הבית המפואר שלו. תראי הוא אומר ומאט קצת, רחוב בן גוריון, כל זה היו פרדסים שלו. גם פה משמאל,  כל השטח הזה. היה מביא ערבים ממצרים שיעבדו  בקטיף עונתי. לא ביקרתי בבית הזה משנת 1945. בזכות דוד שלי הגנן, יכולתי להיכנס גם לכל האגפים, גם לאגף  הבנות.

היו לו כמה נשים?

לא, אישה אחת היתה לו. הם לא היו לבושים כמו ערבים אלא כמונו, בסגנון מערבי. הבנות שלהם למדו פסנתר ממורה שהגיעה מהמושבה. גם הבנים היו מאד מלומדים, הכרתי היטב את הצעיר שבהם. למה הם עזבו? הם עזבו עם כל הערבים. זה היה מוזר לחזור לפה בסוף המלחמה ולראות את כל הבתים שלהם נטושים. אני חושב שזה קרה משתי סיבות: היה את הסיפור של דיר יאסין, שהפחיד אותם והיה את הדברים שאמרו להם גייסות ערב שהבטיחו לתת להם את כל הבתים והרכוש של היהודים, אם יצאו לכמה חודשים כדי לפנות את השטח למלחמה. אני לא יודע מה יותר השפיע.

ולפני כן היחסים עם הערבים היו טובים?

היו טובים מאד. מי שירה עלינו לא היו השכנים מוואדי חנין. הם היו ערבים מהשטחים.

ואתה יודע ערבית?

איזה שאלה, בוודאי. כל מי שגר במושבה ידע ערבית. את יודעת לערבים יש מנהג אורחים כזה שקודם מקבלים בתה מתוק מדבש כאות שמחה ואחר כך, לפני שהולכים נותנים קפה חזק ומר, כסמל לעצבות על לכתו של האורח.

אנחנו מחנים בחניון  שלמרגלות ביתו של הבק של ואדי חנין איפה שנמצא היום נווה רבקה, מוסד שיקומי ובית חולים פסיכיאטרי. אנחנו שואלים את השומר בכניסה אם אפשר להיכנס והוא אומר, אפשר אבל בלי לצלם. ליתר ביטחון הוא לוקח את המצלמה שלי ומפקיד אותה בתא עם מנעול. אתה יודע שהאדון הזה ביקר פה לאחרונה לפני יותר משישים שנה?  פעם אחרונה שהוא ביקר פה כיבדו אותו בקפה טוב.

השומר מסתכל עלינו ספק באדישות ספק בתמיהה ואומר: גברת עכשיו מקבלים פה רק תרופות.

 

ההדרה שבתוכי

תחנה 1: טרום לידה

הוא יהיה יפה התינוק החדש שלנו בסדינים הוורודים המקושטים במלמלה לבנה, הוא אמר בגיחוך והיא ענתה לו: מה פתאום. בת תהיה לי, בת. לא עזרו ההסברים שאצל המסיקה, בנות הן מצרך נדיר. חמישה בנים הולידו סבתא קמי וסבא ז'וז'ף ועוד שלושה נכדים נכון לאותו יום. כולם ממין זכר, אגב. סבתא קמי הבטיחה לקנות עגלה מפוארת לראשון שיביא לה נכדה, אבל עד עכשיו כולם, אחד-אחד כשלו. אולי זה בגלל שהיא מתגעגעת לתינוקת היחידה שנולדה לה מזמן, בזמן המלחמה, כשנאלצו לעזוב את עירם עם בוא הגרמנים לתוניסיה. בדרך חלתה התינוקת בטיפוס ולא שרדה. ועכשיו סבתא קמי מבקשת בכל לשון של בקשה: הבו לי נכדה! מאיפה הרעיון שדווקא היא תצליח הפעם, הרי באותן שנים אי אפשר היה לדעת. אבל היא ידעה. וכך סידרה מיטה עם סדינים ורודים ותיק עם חליפת צמר ורודה ונעליים ורודות לתינוקת שלה. כי ורוד זהו צבע של בת.

תחנה 2: ילדות

בבוקר היא עושה לי קוקיות עם סרטים בצבע תואם לשמלה. בשבת הסרטים הם תמיד בלבן. יש גם נעלי לקה שחורות וגרביים עם שולי מלמלה עדינה. אני לא אוהבת שהיא מסרקת אותי כך, עם הקו הישר שנחצה מהודק מבסיס העורף עד לקודקוד, חצי לימין חצי לשמאל. על חזי כמו שמש גדולה, שרשרת עם מגן דוד מוזהב שאותו אני לועסת מדי פעם. היא אוחזת בידי כשאנחנו  הולכים כל המשפחה לבית הכנסת. כשמגיעים, אני עולה אתה לקומה השנייה משקיפה על אבי ועל שני אחיי ועל שאר המתפללים שנמצאים בקומה למטה, קרוב-קרוב לארון הקודש ולספרי התפילה. שם – הבמה עם השחקנים הראשיים וכאן הקהל. אבל ההצגה משעממת ואני יורדת למטה לרחבת בית הכנסת שם מתגודדים להם כל ילדי השכונה. גם אחי הצעיר ממני בשנה מצליח לחלץ עצמו משם. אנחנו מחליטים לעשות תחרות טיפוס על הסלעים הגבוהים שתוחמים את החצר מסביב, נראה מי יגיע קודם. נעלי הלקה מחליקות, השמלה הלבנה מצרה את צעדיי, הקוקיות מהודקות לוחצות על הקרקפת, אבל אני לא מוותרת. אני אראה לו שאני יותר יכולה. בתום התפילה הנשים יורדות למטה, מהדסות ומפטפטות כלהקת אווזות:"מה בישלת לשבת"? "כמה הילדים גדלו, לא הכרתי אותם". אנחנו מתאספים קבוצות קבוצות, משפחות משפחות, העברית היא שפת הקודש, הצרפתית – שפת החול. אני יורדת מהסלעים כמנצחת ונתקלת במבטה המבועת של אמי: הברכיים שלי סרוטות מקוצים, הקוקיות פרומות, סרט לבן אחד כבר אבד. גם השמלה הלבנה כבר לא לבנה כל כך. "ma fille " היא אומרת וסופקת כפיה בייאוש  ma fille".

תחנה 3: נעורים

זה קורה לפתע פתאום, בלי שום התראה מראש והנה כבר אי אפשר כמו מקודם. יש לך נוכחות חדשה, אחרת. גם הגוף, הריח, אפילו המבט משתנה. משהו קורה וזה לא בשליטתי. אני מבולבלת. אומרים שאין מה לעשות, ככה זה בטבע, צריך לקבל את זה וזהו. לניצני התודעה החדשה נוספת הזהרה בטאבו: שמי לב ילדה, את בשר איילה טרי. מוטב שתשמרי לנפשך, יש הרבה זאבים שם בחוץ.

תחנה 4: קיבוץ

פעם ראשונה מחוץ לבית בגיל 18 וקצת. מבקשים שנסמן איפה נרצה לעבוד בחצי השנה הקרובה: אני רושמת העדפה ראשונה פרדס, העדפה שנייה – לול. בפרדס נותנים לי לטפל בייחורים. שעות מסתובבת לי בין העצים, עוקבת אחרי גדילתם של גבעולים רכים שמצמחים מבין הגזעים. כשנגמרת העבודה בפרדס שולחים אותי ללול. אנחנו צוות מצומצם רק מרכז הלול ואני. בבוקר צריך לאסוף אפרוחים ותרנגולות מתים בתוך שקית זבל גדולה ואח"כ לנקות את כלי המים, לטפל במובילי המזון ולפזר נסורת חדשה. אני מחבבת את העבודה הזאת ואת האפרוחים שלי. מסגלת הליכה עם בעיטות קלות מקדימה כדי שלא אדרוך עליהם בלי כוונה. באחד הימים סדרנית העבודה ביקשה שאתחיל לעשות תורנויות צהרים בגני ילדים. אבל לא ביקשתי לעבוד שם אני אומרת, והיא מודיעה חגיגית: כל הבנות עובדות בבתי ילדים ולך אין שום פריבילגיה מיוחדת. העבודה בבית הילדים מדכדכת אותי. צריך לסדר כביסה בארונות, לשטוף רצפות, לסדר משחקים, למרוח פרוסות לחם שחור בממרח שוקולד. המטפלות כמעט ואינן מדברות אתי. אחרי שבוע אני הולכת לסדרנית  ואומרת שאין מצב שאני נשארת שם. אני חוזרת לאפרוחים שלי בלול.

תחנה 5: צבא

הרופא במחלקה האורטופדית אמר שאני צריכה להתחיל טיפולים ברמב"ם, חשש לשברי הליכה, גיד קרוע בכף רגל אחת, וסחוסים שחוקים בשתי הברכיים. משהו הגזים כנראה עם תוכנית האימונים שלנו בקורס מ"כיות כי יש 30% פציעות. אני מגיעה לרמב"ם מתיישבת על הספסל בין פצועי אימונים האחרים מהצנחנים ומגולני, חיילת יחידה בין חיילים. אנחנו משווים תגי יחידה, דרגות, סרטים ואותות. אני מאד גאה במגל ובחרב שלי ובדרגותיי הטריות. אין ספק- היה שווה לסבול. בתום הטיפול אני צולעת ברגליים מתוחות כקביים, נגשת לקיוסק הקרוב וקונה לי חפיסת סיגריות במקום לבכות. אחר כך מתיישבת על ספסל, מוציאה סיגריה ומגלה שאין לי מושג איך מעשנים.

תחנה 6: אוניברסיטה

החוג לארכיאולוגיה הוא חוג לא קל, מזהיר הפרופסור לארכיאולוגיה קלאסית בשנה הראשונה. הוא למד באוקספורד ויש לו גינונים מוגזמים ודיבור מתנשא, כיאה לתחום התמחותו. הוא מזהיר אותנו מפני העבודה הקשה בחפירות, מפני הלכלוך האבק והבוץ. הוא גם מבקש להודיע חגיגית לכל הבנות שהגיעו לחוג למדעי הרוח באוניברסיטה רק כדי למצוא חתן – שיסירו דאגה מלבן. הסטטיסטיקה אומרת שחלק גדול מהן, יתחתנו עד לסוף התואר הראשון, או מיד אחריו. אני מקשיבה לו ולא מבינה על מה הוא מדבר: למה שמישהי תרצה לבוא לכאן רק כדי למצוא חתן כשאפשר למצוא אוצרות אמיתיים בתרבות רומא-יוון.

תחנה 7: עבודה

פעם ראשונה שנותנים לי לנהל חפירה בעצמי עם מנהל עבודה ממג'דל שמס ועוד 3 עובדים. יש שורת קברים פניקיים שצריך לתעד ולחפור לאורך אמת המים בסמוך למוזיאון לוחמי הגטאות, שם בונים אגף ילדים חדש במקום שפעם באופן מקרי לגמרי עמדה תופת. העובדים הדרוזים  מסורים ומלאי מוטיבציה. בהפסקת הצהריים אנחנו חולקים חוויות מהצבא ופיתות עם חמוצים, ירקות ולבנה. בתום אחד הימים הם אומרים לי את מאד נחמדה והכול, אבל תדעי לך שזה לא קל לנו לעבוד פה. אנחנו לא רגילים לקבל מאישה הוראות.

תחנה 8: עוד אוניברסיטה

בחדרו של ראש החוג משוחחת אתו על הצעת המחקר שאני צריכה להגיש לדוקטורט וגם על עתידי המקצועי בכלל. את יודעת שעוד שנה-שנתיים יתפנו שתי משרות במכון ? השרטטות הותיקות שלנו יוצאות לפנסיה ואני חושב עלייך כאופציה, כלומר, אם הכול ילך על מי מנוחות. אבל שום דבר לא הלך על מי מנוחות. לא הצעת המחקר, לא היחסים עם ראש החוג, לא התוכניות שהיו לו לגבי. אולי, לו רק הייתי יותר…אבל לא. כנראה שאחרת לא יכולתי להיות.

תחנה 9: רווקות

טיסות למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם, נסיעות באישון לילה ברכבת, דהירה בכביש חשוך ממקום אחד למשנהו. נוסעת, נוסעת. בדרך קבע יש בתא המטען אוהל ושק שינה, שיהיה. יעדים ברורים יותר ויעדים ברורים פחות. אינספור כישלונות מפוארים וגם כמה ניסיונות שצלחו. היתה פעם שכמעט, והיתה פעם שאולי, והיו פעמים שממש לא והיו פעמים שהתחילו בקול תרועה ונגמרו בקול ענות חלושה. כל הזמן בתנועה כי אי אפשר להישאר במקום אחד.  אולי, לו רק הייתי יותר…אבל לא. כנראה שאחרת לא יכולתי להיות.

תחנה 10: חתונה

שבת חתן-כלה בבית הכנסת הקונסרבטיבי שמאחורי דיזנגוף סנטר. הרב רוברטו קורא לי לעלות לתורה לכבוד המאורע שנחגג יומיים לפני כן. הוא מעמיד אותי לצדו, קרוב-קרוב לספר המגולגל, הפתוח. אני מגלה שמעולם לא עמדתי כל כך קרוב אליו – אני יכולה לקרא כל אות, כל סימן ואפילו להניח את כף ידי על הקלף. החזן ממשיך בקריאת הפיסקה ועוצר ואני מתבקשת להקריא את הברכה. מלפני בקהל יושבים הוריי, הדודים והדודות מצרפת, בני דודיי ואחיי ממין זכר –  חלקם נרגשים חלקם נעים בחוסר נוחות. גם האיש שלי מסתכל עלי, מעודד אותי במבטו למרות שבתור סוציאליסט דור-שלישי הוא נמנע מבתי כנסת ומדתות בכלל. אני רוצה לחבק את המגילה, להניח עליה את לחיי, לנשום אותה לתוכי קצת. סוף-סוף, היא ואני קרובות כל כך. נדמה שטיפסתי על הסלע האחרון, על אף נעלי הלקה המחליקות, השמלה הצרה והקוקיות הלוחצות – תראו, תראו. היא טיפסה על הסלע האחרון שעוד נותר ועכשיו תורה עכשיו.

אני גבר בריא הוא אמר

המהפכה השישית

בראשית ברא המנהיג את השמים ואת הארץ. והארץ היתה על פי תהום ורוח המנהיג מרחפת על פני הארץ.  ויאמר המנהיג: יהי  חושך – ויהי חושך. וירא המנהיג את החושך כי טוב ויבדל המנהיג בין האור ובין החושך ויקרא המנהיג לאור חושך ולחושך קרא אור, ויהי-ערב ויהי בוקר ימים רבים.

וביום הראשון ראה אדם כי נהפכה עליו עגלת חייו ויאמר: רע לי, טוב מותי מחיי. וישרוף עצמו אדם בכיכר העיר אל מול משכן המנהיג. והמונים רבים ראו את המעשה הזה ויצאו לכיכרות העיר ויזעקו  על העוולות שנעשו באדם ובהם. והמנהיג שלח עליהם שוטרים וחיילים רבים שהרגו בהם באלפיהם. וחיילי המנהיג ושוטריו לא יכלו להם להמונים כי שמעו את זעקתם ויניחו את נשקם מפניהם. וינוס המנהיג מארצו ויראו ההמונים כי טוב. ויהי בוקר ויהי ערב יום אחד.

וביום השני פשטו המהומות אל הארץ השכנה ויצאו המונים רבים אחרים אל הרחובות ויכו בשוטרים ובחיילים שהרגו בהם. והמנהיג יצא אל העם לדבר אל ליבם ויאמר: לא ניתן לרשעים להחריב את ארצנו, אהבו אותי או מותו לכם. וההמונים והחיילים שערקו מצבאו אמרו: טוב לנו למות מאשר לאהוב את המנהיג בעל כורחנו. ויבואו צבאות אדירים מארצות אדום שמעבר לים ויכו בארמונותיו ובצבאותיו של המנהיג וינוס המנהיג מעירו המדברה. ויסתתר המנהיג בבור שופכין וילכדו אותו וימיתו אותו ללא משפט. ויציבו את גווייתו בבית קירור למען יחלפו על פניו כל אנשי העיר. ויאמרו ההמונים כי טוב ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.

וביום השלישי יצאו המונים רבים אחרים מארץ יאור ויתאספו בכיכר העיר תחרירה ויבקשו לעלות על ארמונותיו של המנהיג ובניו. והמנהיג שלח עליהם את שוטריו וחייליו שהרגו בהמונים באלפיהם וההמונים לא אבו לחזור לבתיהם וביקשו את ראשו של מנהיגם. ויראו צבאות המנהיג כי ההמונים חזקים מהם ויבקשו להציל את נפשם. ויפשטו קציני הצבא הבכירים על בית המנהיג ובניו וישימו אותם בבית האסורים. והמנהיג חולה אנוש נוטה למות וישימו אותו ואת בניו בכלוב למען עשות משפט בפני ההמונים. וישלטו אנשי הצבא ביד קשה וההמונים לא אבו לשוב לבתיהם. והחיילים והשוטרים הכו בהמונים עד זוב דם וירדפו ויהרגו בהם. ויאמרו ההמונים לא נשוב לבתינו עד בא החירות. ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי.

וביום הרביעי יצאו המונים מארץ תימן ויתקוממו נגד מנהיגם ויבקשו להפיל אותו. והמנהיג שלח את צבאותיו ושוטריו להילחם בבני עמו וילחמו בני העם בשוטרים ובחיילים בכל כוחם ויבקשו את חירותם. וירא סגן המנהיג כי טוב ויצא עם חייליו הנאמנים אל העם ויחזק אותם. וינוס המנהיג מפניהם למדבר ויוותר על כסאו וישמחו המוני תימן על כי לא נשפך דם רב. וסגן המנהיג הפך למנהיג וההמונים שקטו ושבו לבתיהם כי טוב בעיניהם מקודמו. ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי.

וביום החמישי יצאו המוני ארם-דמשק אל כיכר העיר ויבקשו להפיל את מנהיגם. ומנהיגם לא אבה ליפול בידם כפי שנפלו מנהיגי שכניו וילחם בם ויכה בם ולא חמל. וצבאות המנהיג רדפו את המתנגדים ויפלו עשרות אלפים חלל וההמונים לא אבו לשוב לבתיהם עד שתמלא דרישתם. והמנהיג קרא אליהם ויאמר אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים, לכו לבתיכם.  אך ההמונים סרבו ונותרו  ברחובות ובכיכרות העיר למחות על מעשי המנהיג וצבאותיו. ואלופים חכמי לב ערקו מצבא המנהיג ובאו  להמונים לחזק את רוחם. ויהי בוקר ויהי ערב יום חמישי.

וביום השישי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויצאו נשות הארצות האלה ונשות כל ארצות קדם כולן אל ככרות הערים החרבות ויאמרו אישה אל רעותה – די לנו, די לנו מכם. די לנו ממלחמותיכם, די לנו ממנהיגכם, די לנו מצבאותיכם, די לנו משוטריכם, די לנו מאלותיכם, די לנו מהשפלותיכם מבית ומחוץ. ויתאספו כל הנשים בהמוניהן ויסירו מעליהן את הכיסויים שכיסו אותן, את כיסוי הראש וכיסוי הגוף וכיסויי הנפש ויטילו את כל הכיסויים כולם כתל נישא בכיכר העיר אספו אותם ויבעירו את הכיסויים באש גדולה שעלתה עם שוועתן השמימה אל מקומו של האחד שזכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם.

הפרדה

מתישהו בזמן לא ידוע בתווך שבין פרק א' לפרק ב' בין "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אותם" – לבין "לזאת יקרא אישה כי מאיש לקחה-זאת" – צצה פתאום ההפרדה. למה היא היתה חייבת להופיע, ומה גרם להופעתה, מה פשר הנסיגה הזאת מהתודעה הגדולה, ההוליסטית, החובקת כל – לתודעה מצומצמת, היררכית שדוגלת בגדרות ומחיצות. הרבה אגדות נקשו ליצור-אישה מהגרסה הראשונה של הבריאה, האישה שלא נפלה בעוצמתה מהאדם, יצור שנברא במעמד שווה ועם זכויות שוות, כזו שמדי פעם בפעם, שומו שמים, אפילו מתאווה ומעיזה לבטא את מיניותה מפורשות.

מזה כמה שנים שאני מתרגלת עם המרכז הישראלי לטא-יצ'י בפארק הירקון. כל הקבוצה מתרגלת כגוש אחד, אבל יש צד של בנים וצד של בנות. קו לא נראה, מכבד, עובר ביניהם. גם את התרגילים בזוגות בסוף השיעור עושים כל אחד ואחת עם בני מינו, למרות שכל החברים בקבוצה חילוניים. ההפרדה הזאת לא צורמת לי בעיניים, לא נראית לי לא-ראויה או "מדירה". אולי כי היא מתנהלת במרחב האופקי ולא במרחב האנכי-היררכי, שקובע שצד אחד נעלה על פני הצד השני.

אקדים ואומר שאני לא קונה את ההסברים המפותלים שקובעים כי הסייגים, ההחמרות וההפרדות באים לבטא דווקא את גודל הכבוד שהיהדות האורתודוקסית רוחשת כלפי קהל הנשים שבתוכה. כמו שאני לא קונה את המשפט "רצח על רקע רומנטי" או "פגיעה על רקע כבוד המשפחה". אין שום דבר רומנטי ברצח, אין כבוד שמצדיק שיפגעו בשמו, ואין נוהגים בנשים כמו היו מלכודות זימה וניאוף מהלכות על שתיים. החל "מברוך שלא עשני אישה" וכלה בפסיקות משונות הקושרות בין נשים לחמורים – אין ספק שאין שום מעלה או יתרון בכבוד המפוקפק הזה . ההוויה היא שקובעת את התודעה, ואת זה כבר הגדיר מרקס יפה לפני.

בנסיעה הראשונה שלי לדודים שלי בריביירה בצרפת, נחשפתי לראשונה למנהגן של נשים צרפתיות מכל חתך גיל אפשרי להתהלך "טופלס" – חשופות חזה על חוף הים. למרות שמעולם לא נתקלתי בתופעה הזו בחופי הים  הפוריטאניים שבהם ביקרתי עד כה (חוף דדו בחיפה), תוך יום-יומיים זה לא נראה לי ביג דיל בכלל. דבר נוסף שמשך את תשומת לבי הוא, שכל הגברים בחוף ללא קשר לגילם מעמדם או מוצאם, התנהגו בתרבותיות ובנימוס, שוחחו עם הנשים המעורטלות למחצה באדישות כמעט. איש לא גילה להיטות או התרגשות יוצאת דופן, או התנפלות חייתית חסרת רסן בפרהסיה הצרפתית המהוגנת. כמה שנים טובות אחר כך, בכיכר תחריר שבמצרים חוויתי חוויה שונה לחלוטין – הייתי לבושה אמנם בבגדים ארוכים ומכוסה למשעי מלווה בבן זוג ובמלווה מקומי,  ובכל זאת מעולם לא הרגשתי כה חשופה, כה פגיעה בכל ימי חיי. מאות מבטים פולשניים וחדים כפגיונות חלפו מול פני בכיכר,  חייכו ופלטו דברי עגבים, בזמן שהשתדלתי להתרכז בכפות רגליי,  ראשי מושפל, מנחמת את עצמי בידיעה שאין לזה שום קשר לאיך שאני נראית, או מה אני עושה – אני רק אישה מערבית בעיר מוסלמית חנוקת יצרים ומבעבעת  עד סכנת התפרצות – ומכאן פוטנציאל זמין , טרף קל. תחושת חוסר אונים דומה צפה ועולה בי כשאני נחשפת להקצנה במגזר החרדי. הרי מי שבוחר לראות באישה סמל מין פיתיוני יעשה זאת – יהיה לבושה אשר יהיה. ואפילו לא רק בנשים מדובר, גם ילדות קטנות וסבתות ישישות – כולן נגועות, כולן חשודות, כולן טמאות. וגם מגבולות האנוש האובססיה הזו חורגת – חבר שעובד במשרד פרסום גדול במחלקה החרדית סיפר שבכרזות שהם מכינים למגזר אסור להציג צורות או צבעים מסוימים שיכולים להתפרש כבעלי קונוטציה מינית. ואין לזה סוף, שהרי אין סוף לדמיון האנושי.

אז מה, הכול הוא עניין של קונטקסט, של תרבות, של סביבה, של הדרך שבה הדברים נעשים ונראים במרחב הציבורי, או שזוהי תחושה סובייקטיבית, מידת הסובלנות האישית שלי לתופעה? אז זהו, זה תמיד גם וגם. מה עוד שלפעמים, החוויות שנראו פעם סבירות ומקובלות נראות לפעמים במרחק של שנים, בלתי מתקבלות על הדעת. הנה וידוי: לפני כמה שנים השתתפתי בקבוצת לימוד של "חשיבה הכרתית" המכונה גם שיטת ימימה ברמת גן. בכל יום ראשון נהוג היה לעשות "התוועדות" בהשתתפות רב חשוב  מחב"ד שהיה מקורב למורה. סביב שולחנות ארוכים עם מפות מפלסטיק, בקבוקי טמפו ועוגיות עבדי מלוחות היינו שומעים דרשה על פרשת השבוע. בשולחנות הקדמיים תמיד ישבו "הבנים" ובשולחנות ובכיסאות האחוריים תמיד ישבו "הבנות". הם היו בטווח הראייה שלנו, אבל מרביתנו היינו מחוץ לטווח הראייה שלהם. בסוף השיעור היה זמן לשאלות. לרוב ה"בנים" היו אלה ששואלים, "הבנות" היו אלה שמקשיבות. לפעמים מישהי העזה לשאול משהו, בביישנות, במעין התנצלות מהוססת והרב היה מקשיב לה ומבטו מרוכז במפת הפלסטיק שלפניו. בתום השיעור היו עוברים לתוכנית האומנותית – נגינה בגיטרה, תיפופים, שירים. שרים בדבקות ובשמחה גדולה מהולה בערק. המנגנים, נותני הקצב  והזמרים – תמיד-תמיד היו "בנים", אבל גם לנו "לבנות" הותר לזמר – אבל לא מקדימה, רק מאחור.